דור וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים נחשף עכשיו מחדל נוסף של האלוף גורודיש ז"ל, מחדל שנעלם אפילו מעיניה הבוחנות של ועדת אגרנט.

החלטתו להקליט באופן פרטיזני את משאיו ומתניו האלחוטיים עם מפקדי העוצבות שיצאו להדוף את האויב המצרי. ההקלטות ההן, שנועדו להוכיח את צדקתו כביכול, התבררו כהקלטות בומרנג. הן שכנעו את אחרון הספקנים שגורודיש היה המפקד הלא נכון בקרב הלא נכון. בגללן ובזכותן התוודעו בשבועות האחרונים גם בני הדור הצעיר, ילדי חורף 73' ואילך, לחסרונותיו הנשכחים של האלוף המנוח, לכשליו המקצועיים,ולעריצותו.

אבל הבעיה היא לא רק של גורודיש או של נוצרי זכרו. ההקלטות החדשות-ישנות מעצימות את הטעות האופטית שגרמה לרובנו להתייחס למלחמת יום הכיפורים כאל כשלון נטו של ישראל. הן כאילו מאששות את התיזה השגורה, השטחית, לפיה כל ההתנהלות הישראלית באותה מלחמה הייתה שלומיאלית, אסונית ומחפירה.

כששומעים את הגנרלים דאז מתקוטטים זה עם זה ברשת הקשר מתקבל רושם שגוי של קטסטרופה חסרת תקדים ובלתי הפיכה. הציבור שומע את דדו נוזף באריק, או את אריק מסרב פקודה לגורודיש, ומשתכנע שטרם קרה כדבר הזה בתולדות המלחמות. הוא לא נותן לסוף הטוב של המלחמה לטרוף לו את האסוציאציות הדכאוניות שלה.

לכן אולי לא מיותר להזכיר עכשיו, שאנחנו ניצחנו במלחמה ההיא, ושזה היה ניצחון מזהיר. האויב אמנם הפתיע אותנו, אך נהדף במהירות יחסית כשזנבו בין רגליו. ארצות-הברית נזקקה לשלוש שנים וחצי עד שמחקה את חרפת פרל הארבור, ברית-המועצות הצליחה רק אחרי 34 חודשים להדוף מאדמתה את הפולש הגרמני, ואילו ישראל התאוששה מטראומת צליחת התעלה והכריעה את אויביה בתוך פחות משלושה שבועות.

מחיר הדמים הכבד ששילמנו באותה מלחמה, הכישלון המודיעיני הנורא ומלחמות הגנרלים הם סיפור עגום מאוד שאינו גורע מעוצמת הישועה בסוף. ההיפך, דווקא נתוני הפתיחה הקשים של המערכה מדגישים את אחריתה המוצלחת.

במלחמת ששת הימים ניצחנו את האויב כיוון שהפתענו אותו, ובמלחמת יום הכיפורים ניצחנו אותו על אף שהוא הפתיע אותנו. יכולתנו להיחלץ מהפח שטמן לנו הייתה אפילו הישג כביר יותר מניצחון הבזק שלנו במלחמה הקודמת.

עד אוקטובר 73' עוד היו יכולים הערבים להשתעשע בהערכה שתבוסתם ב-67' נבעה בעיקר מיכולתה של ישראל להפתיע אותם. הם האמינו שיוכלו להביס אותה אם רק יצליחו יום אחד להפתיע אותה. רק אחרי שישראל הופתעה ובכל זאת הביסה אותם, דעכה תקוותם לגבור עליה בדורנו. הנשיא מובארק, שהיה אז סגנו של סאדאת, נוהג עד היום ללעוג למנהיגים מוסלמיים קיצוניים המטיפים להשמדת ישראל, ולהעיר בגיחוך מובארקי שהם מוזמנים לנסות, נראה מה יעלה בגורלם. מצרים, את הלקח שלה כבר למדה.

מאז המלחמה ההיא מבינים בקהיר, ברבת עמון ואפילו בדמשק שעוצמת צה"ל אינה מתבססת על גנרלים מוכשרים בעיקר, כאלה שבישלו את מפץ 67', אלא על כוח הרצון והעוז של הלוחם הפשוט, על מה שמכונה צבא העם. מלחמות הגנרלים, מדאיבות ומרתקות ככל שהיו, לא הצליחו לפגוע בעוצמתו. חיילינו הישירו מבטם אל המוות, כמו שאמר גורודיש במסדר הניצחון של ששת הימים, והמוות השפיל את עיניו.



חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.