השמים הם הגבול?

מי שהרג את הטייס הסורי - הוא יהרוג את מחבלי האש

הרב אביעד גדות , ט"ו באב תשע"ח

הרב אביעד גדות
הרב אביעד גדות
צילום: עצמי

לראשונה מזה למעלה מ-30 שנה הפיל השבוע צה"ל שלנו מטוס סורי. מדובר באירוע רציני השייך לזירה צבאית-מדינית, אך כל ישראלי חש השבוע רוח רעננה של רגעי הוד וגאווה.

צה"ל לימד את אויבינו משמעות חדשה לביטוי "השמים הם הגבול" באופן חד ומהיר כתער, וידע כל אויב כי את גבולנו לא חוצים עם כלי מלחמה.

גם לא חצי קילומטר. וגם לא בטעות. כי כל המרחם על האויב מתאכזר על אזרחי ישראל ועל ריבונות מדינת ישראל. זה עקרון חסין פקפוק ונקי מהיסוס אשר יצא אל הפועל חרף החשבונות האחרים. תשאלו את מוסקבה ששיגרה לישראל מחאה בקול ענות חלושה. ריבונות ישראל ברורה. כזה ראה וקדש!

מכאן יש לברר: מדוע עקרון יסוד זה, שהיה ברור השבוע, לא מיושם גם בדרום? בגבול עזה מול החמאס?

יתכן כי בדרום הסוגיה מורכבת, המחבלים מהתלים בנו אך באמצעים עלובים, עפיפונים ובלונים מחוזקים בסלוטייפ, אך כאשר הקרב ברור מיד צה"ל מכריע. ולראיה כאשר מחבלים פתחו באש צלפים ממנה נהרג בשבוע שעבר לוחם יקר הי"ד ונפצע השבוע קצין – צה"ל השיב באש והרג באויב.

אך עדיין תשובה זו חלקית, ועדיין קיימת בעם תחושה כי הגבול פרוץ, התגובה חלשה מדי, וגם הפרות הסדר הן למעשה מלכודת ללוחמים. חמאס יקבע אם יהיה שקט? על זה אמר ז'בוטינסקי "השקט הוא רפש". על כן מופנית ביקורת חריפה כלפי הממשלה והצבא והציבור מציג חוסר אמון גבוה בסוגיית האירועים בדרום.

אם כך, אולי כן כדאי ללמוד משהו מההצלחה השבוע, ומתגובתנו הנחרצת וספוגת הקונצנזוס כלפי הטייס הסורי התועה.

אכן הזירות שונות, אך דווקא בזירה המורכבת יש צורך מבצעי לייצר סימני קריאה ולהפיג את העמימות. הן כבר הגיע הויכוח הנוקב עד לשולחן הממשלה ומצא לו ביטוי בין השר נפתלי בנט לבין הרמטכ"ל אשר העידו שניהם כאחד על רמת המורכבות ועומק המחלוקת בתפיסה.

במצב זה, יש לשבח מבין השניים דווקא את הרמטכ"ל על יושרו להודות ראשון שמדובר בויכוח ערכי. אך, מר בנט ורא"ל איזנקוט, בואו נפתח את זה: מתי מדברים על הערכים האלה?

צה"ל כשמו הוא בעיקר צבא הגנה. אודות הגנה לימדונו חכמים (תלמוד בבלי עירובין דף מה.) כי "גויים הצרים על עיירות ישראל" בכדי לפגוע בנפש,  "יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללים עליהם את השבת". ובערים הסמוכות לגבול – עושים כך אף אם כוונת האויבים לפגוע רק ברכוש. ומלמד אותנו רש"י שם: "יוצאין עליהם -  שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם." כלומר, הפקרת הספר היא הפקרת הארץ. לא כי דין שדרות אינו חמור לכשעצמו. ולא כי "דין שדרות כדין תל אביב", אלא כי שדרות ותל אביב חד המה.

"גוים" – באילו כלי משחית הם אוחזים? קילשונים ומקלות? רובים? מטוסי סוחוי? לא משנה. אויב זה אויב.

"יוצאין עליהם" – עליהם. לא על הבלון, לא על העפיפון, לא על השדה הבוער ולא בשכבות הגנה מבוססות לייזר הפוגעות בעצמים. עליהם.

"עליהם" – הורגים? פוצעים? מרתיעים? לא כתוב. כי העניין הוא כמובן התוצאה: להרתיע. להוציא את החשק. לא רק לנטרל את הנשק. ועושים זאת מיד כבר באותה שבת. לא מחכים מאה ימים בוערים. וכדברי הרמב"ם (הלכות שבת פרק ב הלכה כג) "אסור להתמהמה."

כמה צדקו רבותינו? כמעט 40,000 דונמים שחורים ומפויחים יעידו. שדות וכרמים שנשרפו בזדון ועל ידי מנגנון מאורגן שהצית כ1,000 דליקות עד כה.

יצאנו על חייל אויב תועה ממוצא סורי? עתה צו המוסר הוא גם ביחס למחבלי האש - "יוצאין עליהן".

כאמור, הוויכוח הוא ערכי. אך אם הוויכוח הוא ערכי הבה נתווכח, עד שהעשן השחור יהפוך ללבן. המצב הסטטי הוא חלופה רעה. "בְּאֵ֣ין חָ֭זוֹן יִפָּ֣רַֽע עָ֑ם" (משלי כט) ובאין תספוקת ערכים סדורה לצה"ל (ואין) כל קצין ישאף אל קרבו את ערכיו מתוך עיתון הבוקר לצד הקפה. והאויבים? המה שוסים את הגרנות.

אם המציאות מתעתעת יהיה נא העקרון בהיר. אל נא ניתן משקל יתר לויזואלי, לצבעוני ולמצטלם. זה חשוב אך זה לא הכל.

אם הנושא הוא פוליטי – תציג נא הממשלה כממשלת ימין לבוחריה מה עמדתה, ולא תעמוד מנגד, ולא תפיל על הצבא את האחריות.

אם הנושא הוא צבאי – יוצג נא "ספר הערכים הצבאי" באופן בלתי מסווג ובלתי מסויג (כאמור, הוא לא קיים).

נשאיר את הנושא למשפטנים? אוי. רק לא זה בבקשה.

הוכחנו השבוע בהפלת המטוס הסורי כי הערכים של עם ישראל ברורים וגם מנצחים. הבה נעשה כך גם בדרום כי מצווה היא על כל ישראל (רמב"ם, שם).