ובתים טובים תבנה

הרב יעקב הלוי פילבר , י"ז באב תשע"ח

הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

כבר בכניסתו הראשונה לארץ כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", הבטיח לו הקב"ה ברכה: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". גם בצאתם ממצרים לפני כניסתם לארץ כשמפרטת התורה את מעלותיה של הארץ היא מפרטת את מעלותיה הגשמיות כפי שהתורה מתארת:

"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (דברים ח, ז-ט). ועל אלו מוסיפה התורה גם מעלות רוחניות: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" [שם יא יב]. 

ודווקא מפני ששבחה של ארץ ישראל טומנת בחובה גם סכנות, מזהירה אותנו התורה מפניהם ככתוב: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה - ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך" [שם ח יב-יד]

ומאחר וכל חברת שפע מלווה בפיתויים, לכן אפשר להבין שבולמוס האכילה והשביעה, ריבוי הנכסים וההון, כל אלו עלולים להביא את האדם לזחיחות הדעת עד כדי שכחת הבורא, כמו שאמר שלמה [משלי ל ט]: "פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה'", אבל בתוך הדברים העלולים להביא את האדם לשכחת ה' מציינת כאן התורה גם את העובדה "ובתים טובים תבנה וישבת", ולכאורה תמוה הוא מה סכנה יש בבניית בתים טובים וכיצד הם מביאים לשכחת ה'?

ה"כלי יקר" בפירושו לתורה מסביר שהסכנה אינה בשפע עצמו אלא ברדיפה אחר המותרות, והוא מדייק זאת מהכתוב: "פן תאכל - ושבעת", שהכוונה היא שלאחר שכבר תשבע עוד תבקש אכילה.

ולאחר שיש לכם דירה מרווחת די צורכך לדור בה, לא תסתפק במוכרחות אלא תבנה בתים נוספים ללא צורך, ולשיטתו צריך להסביר גם את המשך הכתוב, שלאחר שתהיה מסודר מבחינה כלכלית, עדיין לא תהיה שמח בחלקך אלא תבקש להרבות כסף וזהב הרבה יותר ממה שאתה זקוק, ואז המרוץ אחר העושר והמותרות עלול להביא את האדם לרום הלב ולתחושת כוחי ועוצם ידי, המביאה לבסוף לשכחת ה'.

אלא שעדיין הביטוי "בתים טובים" אומר דרשני, אדרבא שבח הוא לאדם לומר עליו שהוא בא מ"בית טוב", ואם כך מה לבית הטוב ולהתרופפות האמונה?

ואולי רמז רומזת לנו התורה ש"בית טוב" כשלעצמו אינו עדיין ערובה בטוחה לעתיד האמונה, כבר ראינו ישובים שהקפידו להקימם על טהרת הקודש, שתושביה נבחרו במסננת של "ועדת קבלה", וכל הסלקציה הזו לא מנעה תופעות של פריקת עול והפנית עורף לדרך אבות מצד דור ההמשך.

כי לפעמים דווקא הבית הטוב והסביבה הטובה הם המביאים לזחיחות הדעת אצל ההורים, המרגישים עצמם בטוחים ומשוחררים מאחריות אישית לטיפול בחינוך ילדיהם, מפני שהם סומכים על מוסד הלימודים או חברת הילדים ובעיקר על הסביבה הטובה בה הם חיים, ומפני זה הם משחררים את עצמם ממעקב ואחריות למצב ילדיהם.

על זה באה התורה ומזהירה: גם אם בנית בית טוב בסביבה טובה, אבל תשומת הלב שלך לא יופנה לעיצוב הפנימי של הבית בתכנים וערכים, בשימת לב מתמדת למצב הילדים, במעקב צמוד אחר התפתחותם, ללוות אותם בלבטיהם ומצוקותיהם, ובעיקר להיות מעודכן במצבם החינוכי. ואם תחת זאת להוטים ההורים אחר נהנתנות חומרית ("תאכל ושבעת"), ועסוקים מבוקר ועד ערב להרבות נכסים ("ובקרך וצאנך ירביון"), ולהגדיל את הונם ("וכסף וזהב ירבה לך"), אם כזו היא תהיה תרבות הבית, כי אז גם מבתים טובים יכולים להגיע לשכחת ה'.

וישנו עוד פגם נוסף בבניית "בתים טובים" במובן של בניני פאר, שההשקעה הזו היא לחובתו של האדם, כמו שמובא בירושלמי [סוף מסכת פאה] שמסופר על חכמים שטיילו ליד בית כנסת בלוד, ואחד מהם התפאר: כמה ממון שיקעו אבותיי כאן עד שבנו בית כנסת זה לתפארת, אמרו לו: כמה נפשות שקעו אבותיך כאן, לא היו (במקום זאת) בני אדם שיעסקו בתורה שהיו זקוקים לכסף זה? לכן אדם שזכה לעשירות צריך לדעת איך להשקיע את כספו בחכמה ובדרך נכונה.