חוק הלאום: מדוע משה ארנס טועה

ד"ר מרטין שרמן , י"ט באב תשע"ח

ד"ר מרטין שרמן
ד"ר מרטין שרמן
צילום: מתוך היוטיוב

למרבה הצער, לשצף-קצף של גלי הגינוי הגואים נגד "חוק הלאום" שזה עתה נחקק, הצטרפו גם דמויות בולטות מהצד הימני של המפה בפוליטית, ביניהם שר הביטחון לשעבר, משה ארנס וח"כ בני בגין.

אף שזאת בוודאי לא הייתה כוונתם, בהצטרפותם לזרם הגובר של האשמות-שווא והשמצות כזב נגד מרשם אנמי, שבא לתת ביטוי משפטי למה שאמור להיות מובן מאליו (גם לפי רבים של מוקיעיו), דברי הביקורת שלהם בוודאי  ינוצלו היטב בידי הגרועים במכפישי ישראל לאשרור לשטנתם נגד המדינה ולהוצאת דיבתה של הציונות רעה.

אחרי ככלות הכל, למה עוד יוכלו התובעים את החרמת מדינת-הלאום של העם היהודי לקוות מכך, שלא אחר מבנו של מנהיג מחתרת יהודית, שלחמה למען הקמתה של אותה מדינה-לאום, בעצמו מכתים כ"גזעני" חוק, שנועד לבצר את אופייה היהודית של ישראל.

ניתן היה אולי להבין את דברי הנאצה הללו אילו היה בהם שמץ של הצדקה עובדתית. אך, לא כך הדבר. אין בכל החוק, על  11 סעיפיו, רמז כלשהו—במישרין או בעקיפין—לנושא ה"גזע" או דוקטרינה של "עליונות גזעית".

עיקר קצפם של "הליברלים הימניים" יצא על כך שאין בחוק אזכור למיעוטים הלא-היהודיים, החיים בישראל, במיוחד לאלה שבניהם משרתים בצה"ל ובזרועות הביטחון, לזכויותיהם ולשוויונם בפני החוק. מדובר כמובן, בעיקר בעדה הבדואית והדרוזית.

בכך יש למלינים טעות מרה, מצערת ומזיקה.

אין בקביעה נחרצת זו להפחית במאומה מההכרה בתרומתם של מעוטים לא-יהודיים למדינה או להמעיט בערך הקרבתם במאבק על ביטחונה.

אולם, תכליתו של חוק הלאום הוא להגדיר את זהותה הלאומית של המדינה, לאפיין את ייחודה ולעגן אותה חוקתית—ולא לעסוק בשיטת הממשל, שהיא אמנם סוגייה רבת משקל, אך אין לה קשר מהותי לזהות לאומית. אחרי ככלות הכל, מדינות רבות בוחרות למשול באמצעות שיטות דמוקרטיות שונות, אך אין בכך קשר של ממש לזהותן הלאומית של אותן מדיניות.

אדרבה, מאמצע המאה הקודמת, מדינות רבות שינו באופן קיצוני את שיטות הממשל שלהן, מבלי שהדבר שינה את הרכבן הלאומי – כגון יפן, איטליה, ספרד, פורטוגל, יוון וארגנטינה. ללאומים האלה לא הייתה זהות שונה לאחר השינויים מרחיקי-הלכת בשיטות המשטר שהתרחשו בהן לעומת זו ששררה לפניהם.

רבים ממבקרי החוק מתרפקים בנוסטלגיה על מגילת העצמאות כמודל להנחיית חוק לאום לטעמם. הם כנראה שוכחים שאף שבמגילה מוזכרת, (ברפרוף-מה) זכויותיהם האזרחיים של כל אזרחי המדינה, במשך כמעט שני עשורים לאחר ניסוחה, הוטל על אוכלוסייה הערבים משטר צבאי שהגביל מאוד חלק מהחירויות האזרחיות של הנמנים עליה. הייתכן שמגילות לחוד וזכויות לחוד?

ראוי אולי לציין שבמגילה, המילה "זכות/יות" מופיעה 10 פעמים. מתוכם 9 מתייחסות לזכויות הקבוצתיות/הלאומיות של היהודיים/העם יהודי. פעם אחת בלבד היא מוזכרת בהקשר לשוויון זכיות האזרחיות של כל אזרחי המדינה. הדרוזים והבדואים לא מוזכרים ולו פעם אחת.

למעשה, כל לאומיות "מפלה" במובן מסוים בכך שהיא מעניקה קדימות למאפיינים קבוצתיים של קבוצה אחת לעומת אלה של אחרות. כך גם לאומיות יהודית—היא הציונות. העובדה שהמגן דוד מתנוסס על דגל המדינה, שבמילות ההמנון מופיעים איזכורים ל"ציון" ול"נפש יהודי הומייה" ושלוח השנה בנוי לפי מורשת יהודית ותולדות הציונות מהווה אפליה מסויימת כלפי קבוצות לא-יהודיות בישראל.

קשה להניח שכל אלה מעוררים—או יכולים לעורר—תחושות הזדהות אצל מי שאינו יהודי , ואין זה סביר לצפות לכך. מה שכן ניתן לצפות—ואף לדרוש—ממי שבוחר, כלא-יהודי, לחיות תחת ריבונית יהודית, הוא שיכבד אותם ושלא יקרא עליהם תיגר.

אין ,כמובן, חשש ממשי לקיפוח זכויות הפרט של המיעוטים הלא-יהודיים בכלל ושל בדואים ודרוזים בפרט. אולם, גם אילו היה חשש כזה, המקום לבצר אותן אינו בחוק לאום, אלא בחוק נפרד שעוסק בהסדרת שוויון זכויות אלו ובהבטחתן – כגון חוק יסוד—שיווין זכויות האזרח.

במקום לתת יד —גם ללא כוונה—לאלה שקריאותיהם גובלות להסתה למרד אצל הדרוזים, לאלה שכל מטרתם היא להכתים את מדינתם בכזבים אודות גזענות מדומה, לאלה השואפים לבודד את מדינת הלאום היהודית ולהחרימה, זהו הכיוון, בו ראוי שארנס, בגין ודומיהם יפנו את מרצם.