מצעד בעלי הגאווה

לאיפה המצעד הזה צועד, כולנו יודעים. אין לו המשכיות של חיים. מאחורי הרעש וההחצנה הצבעונית, הכול רקוב, עלוב ועצוב.

דודי וכטל , כ' באב תשע"ח

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

לגאווה פנים רבות, ביטוייה שונים ומגוונים. יש שיחשיב עצמו בעל שכל, יש שיחשיב עצמו נאה, יש שיחשיב עצמו נכבד ויש שיחשיב עצמו גדול.

שורשה ותחילתה בעיוורון, כשאין האדם מכיר פחיתותו וחסרונותיו. הגאווה היא מהמידות המאוסות ביותר, אין אנו נוהגים בה, כבשאר המידות, ללכת בדרך האמצע, מצווים אנו להתרחק ממנה עד הקצה השני.

יש בה בגאווה חציצה בינינו לבין ה'. כל הרצון בדבקות, כל השאיפה ללכת בדרכיו, לגדול, להתקדם, להשתלם ולהתפתח, כל אלו תלויים בשאלה עד כמה אני מרגיש חסר, כמה ברור לי שאני רחוק משלמות. גבה הלב, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור באותו עולם. הוא פשוט לא עושה לי מקום, לא מניח לי לחדור ולהאיר, בשבילו הכול כבר ישנו ואין עוד מה לשנות ולתקן.

החושך שבגאווה יכול להיות כפול. לא רק שאני לא רואה את המומים והחסרונות, וממילא לא עסוק בתיקונם, יותר מזה – יש והגאווה תסובב כל כך את קומת האדם, עד למצב בו המומים והחסרונות ידמו בעיניו ליתרונות ומעלות, דבר שיש להתפאר ולשמוח בו. כשגאווה כזו היא נחלתם של יחידים, הלב נחמץ, כשהיא מקבלת במה בדמות מצעד מתוקשר, מאובטח וממומן, היא 'פיקוח נפש' לחברה כולה.

העיוורון בו לקינו בתחילה, העיוורון מלהצביע על התופעה ולגנות את מומיה, העביר אותנו לשלב חדש בו כבר אין 'תופעה' ובטח שלא שייך לדבר על 'מומים', הכול בסדר ודווקא 'יפה מאוד' ו'לא רע מה שהם אומרים'. שילוב של הכלה, במקום בו היא לא ראויה, מכבסות מילים, פחד, כניעה לסחטנות רגשית ועוד, דרדר אותנו לתהום ועכשיו לך תסביר שחושך הוא לא אור ורע הוא לא טוב.

לאיפה המצעד הזה צועד, כולנו יודעים. אין לו המשכיות של חיים, הדרך הזו לא עושה פירות. מאחורי הרעש וההחצנה הצבעונית, הכול רקוב, עלוב ועצוב. תחושת המחנק מול תמונות 'החוגגים' נובעת מתת הכרה שאנו עומדים מול חברה שאין לה עתיד, שגזרה על עצמה שקיעה ברפש של אנוכיות מתוך רצון לסיפוק כל היצרים שיכולים לעלות על הדעת.

מארגני האירוע לא היו יכולים לחשוב על שם מתאים יותר מ'מצעד הגאווה'. כל ההשתדלות שבעולם לתת למצעד הזה גוון של חופש, לא תועיל. אין דבר יותר מנוגד לתכונת החירות מאשר מידת הגאווה. מי שאטום, מי שלא מסוגל להעלות על דעתו אפשרות לשינוי, אפשרות של מאבק ביצרים וחולשות, מי שאומר 'זה מה יש ולא יכול להיות אחרת', ראוי לו שלא יתפאר בערך החופש.     

מה רב המרחק בין המציאות העצובה של צהרי יום חמישי הקרוב במרכז העיר ירושלים, של "תועבת ה' כל גבה לב", של "איש אשר ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו...", ובין פסוקי התורה שמספרים על כך, ש"האיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". הענווה היא תכונה יסודית של דבקות בה' כי יש בה הכרה בחסרונות, בחוסר. היא נותנת מקום ומאפשרת לאדם להתפתח עד כדי היותו כלי קיבול לשלמות עליונה, ובכך היא משמחת ומקדמת את נושאיה.

פיקוח נפש לחברה כולה דוחה דברים רבים. הוא דוחה תחושה לא נעימה להפגין מול אנשים שגורלם לא שפר עליהם, הוא דוחה את הרצון לנקוט בעמדה מפויסת ומכילה והוא אפילו דוחה את נטיית הלב הרגילה שלנו לוותר על מחאות ותוכחות. עתידים ישראל לעשות תשובה, הבטיחה לנו התורה. אנחנו רחוקים מכל מחשבה של ייאוש ובטוחים שהאור סופו לגבור, אפילו אם קודם לכן החושך יכסה ארץ. ומכל מקום מי יודע כמה עוד אומללות ומסכנות, כמה עוד נשמות תוהות שאיבדו את דרכן יחד עם התרבות המערבית כולה, יתווספו לעולם אילולא נקום ונפעל, נתעורר ונמחה.

לעת כזאת גם החלש יאמר גיבור אני, ידלג מעל הפחד להיתפס כמיושן והאיומים בשיימינג בראש חוצות ובכותרות מהדורות. ההרעשה הגאוותנית שהרימה ראש ודורשת לעצמה זכויות משל הייתה שיא הקדמה והנורמליות, מחייבת אותנו לעמוד כחומה בצורה, מלאי ביטחון ואומץ ועל הפעולה הצנועה והמועטה שלנו ודאי תשרה ברכה משמים.

המאמר נכתב לקראת הפגנת המחאה כנגד מצעד הגאווה שתתקיים מחר בשעה 17:00 בגשר המיתרים בירושלים.