ליברליזם בערבון מוגבל

יהודית אפרתי , כ' באב תשע"ח

יהודית אפרתי
יהודית אפרתי
צילום: עצמי

בשורות הבאות אבקש שלא להתמקד בתוכן הנורא של עשיית עבירות, מעשים אשר מהווים החטאה של מטרתנו בעולם. אלא דווקא בסגנון הפסול, ובכללי הדיון שנעלמו.

החשיבות של קיום דיונים בעניינים השנויים במחלוקת גדולה מאוד בימינו. הדיון הינו חשוב ומפרה, הוא עוזר לכל צד לחדד את דעתו על ידי המפגש עם הדעה הנגדית, אבל בעיקר, הוא מסייע להגיע לעומקה של האמת שזו מטרתנו כעובדי השם בעולם.

כלל בסיסי של דרך ארץ שקדמה לתורה ולכל בירור של האמת בתחום תורני או ערכי כלשהו הינו הקפדה על טיעונים ענייניים. 

חשוב לזכור שדיון ערכי -בהנחה שהוא ראוי- הינו מפגש בין שני צלמי אלוקים שמנסים להגיע לעומק העניין.

מרבי עקיבא למדנו שדרך ארץ היא היכולת לכבד את השני בהיותו נברא, בבחינת 'חביב אדם שנברא בצלם', ובד בבד לחלוק על דעתו (אף בחריפות) כדי להגיע לבירור האמת.

לאחרונה נתקלנו באתרי החדשות בכמה מקרים של השתלחות מילולית שאינה עניינית, ובבוטות זולה, מצד כיוונים של פמיניזם רדיקלי ושל תנועת הגאווה (המכונה על ידי עצמם 'להטבי"ם'). 

בקרב חלק נכבד מבעלי הדעות הללו ישנה אווירה שאסור לחשוב או לעשות אחרת מהשקפת העולם שלהם.

לפני כחודשיים חבר כנסת הותקף בבוטות מעליבה על כי העז להיפגש עם סרבן גט במשכן הכנסת, ולבסוף התברר שמעשיו היו בכלל לבקשת המסורבת. ובזמן האחרון, לבושתנו, הרב אריה שטרן שליט"א כונה "אדון שטרן" ע"י חבר כנסת שיכול להיות נכדו. הורדת תואר כבוד מרב גדול הינה מביישת. שתי דוגמאות אלה הן רק קצה הקרחון של תופעה כואבת זו.

נראה שהיום צמחה לה תנועה מוזרה של פלורליזם רדיקלי. משטרת המחשבות הפלורליסטית מתירה לכל אחד לחשוב ככל העולה על רוחו, ולהאמין בכל דמיון אפשרי, מלבד דבר אחד שאותו אסור לקבל - מסורת ותורת ישראל. תורה היא מחוץ לסל האפשרויות מבחינתם.

צרות האופקים של תנועה זו, גרמה לי להזכר בתקופה שקדמה לשופט יפתח הגלעדי, תקופה שבה בני ישראל עבדו לכל אליל שקיים בעולם, אך רק לא לאלוקי ישראל-

"ויוסיפו בני ישראל, לעשות הרע בעיני ה', ויעבדו את-הבעלים ואת-העשתרות ואת-אלוהי ארם ואת-אלוהי צידון ואת אלוהי מואב ואת אלוהי בני-עמון, ואת אלוהי פלשתים; ויעזבו את-ה', ולא עבדוהו". הנביא מדגיש שלא רק עזבו את ה' אלא גם לא עבדוהו!

הרדיקליות הזו, המוכנה להתנסות בכל מערכת ערכים ולכבד כל דת וכל מגזר וכל דמיון, מלבד מורשת ישראל המסורה מסיני, היא עקומה ואינה ישרה. 

כלל פסיכולוגי ששמעתי ונראה לי מאוד רלוונטי כאן הינו שכאשר צד אחד בוויכוח מתדרדר להתלהמות וצעקנות לא עניינית, זהו סימן מובהק לכך שהדובר לא בטוח בדבריו ונגמרו לו הטיעונים הענייניים.

אם המתנגדים לדברי הרב אריה שטרן שליט"א היו אומרים טיעון ענייני לגבי בריאות הנפש של אותם הילדים, עוד ניתן היה להתווכח עם טעותם (החמורה) בדיון ענייני. אך ברגע שהם מתחילים להטיח ברב של ירושלים ובאחרים, כינויים משפילים שאינם קשורים לתוכן, הרי זה מעיד כאלף עדים על חוסר הביטחון של הדוברים בדעתם המביאה לידי השתלחויות, ועל כך שהם כלל לא מבקשי אמת לאמיתה בלבבם.

להבדיל, בתורתנו הקדושה אנו נתקלים לפעמים בפסילת דעות. זאת משום שהתורה דורשת אמת וצדק אלוקיים, ולשם כך יש להאבק ברוע ולא לטשטש אותו.

אמנם, בדור התחיה אשר מברר את זהותו הלאומית והאלוקית בדרך השיחה (כפי שהרב קוק מציין באגרותיו וכפי שחינך הרצי"ה), הדרך לחלוק על דעות לא נכונות איננה רצויה בכח הזרוע ובכפיה חיצונית, אלא בדיון ממצה, ענייני ואמיתי שמטרתו להגיע לחקר האמת ולבירורה. 

כפי שלמדנו מברוריה, "יתמו חטאים מן הארץ ולא חוטאים". אנו אוהבים את האדם מצד נשמתו האלוקית, אך נרתעים ודוחים את דעותיו הרעות. כך, כשהדיון מגיע מתוך מחלוקת עניינית נוקבת בשילוב אהבה לצלם האלוקי שבו, אני בטוחה שהדיון והחתירה לאמת יהיו כנים יותר וישיגו את מטרתם.