סגולה להנאה מהחופש

הרב נתנאל יוסיפון , כ"א באב תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

רבי יהודה פתייה, היה מגדולי המקובלים בדורות האחרונים, (ההילולא שלו – כז' אב). נודע ב"תיקוני נפש" שהיה עושה לנפטרים, פותר חלומות ואף מוציא דיבוקים.

מספרים, שפעם בליל ראש השנה הניחה הרבנית את מנורת הנפט סמוך לכניסה לבית. כשחזר הרב לביתו, ופתח את הדלת, נפלה המנורה והנפט נשפך על בגדי הלבן שלו. במקום לכעוס, חייך הרב, איחל לאשתו שנה טובה, וביקש את סליחתה על שהפיל את המנורה.

בעקבות העלטה ששררה בבית, החליטו בני הזוג לערוך את הסעודה על גג הבית, לאור הירח. נטלה הרבנית את כל המעדנים והסימנים שהכינה לסעודה, אך החליקה על שלולית הנפט, וכל האוכל נפל ארצה.

כל האוכל והסימנים הושחתו, ורק שתי פיתות נותרו לפליטה. הרגיע הרב את הרבנית, והם עלו לגג. שם אמר הרב את כל הסימנים על שתי הפיתות הנותרות.

העיד הרב פתיה, שמשום שלא כעס בראש השנה, זכה באותה שנה גם לגילוי סודות רבים מעולם הקבלה, וגם לפרי בטן מאשתו, שעד אז עמדה בעקרותה. (חוכמה מקדם עמ' 131).

יש כאן לימוד חשוב לראש השנה ולכל השנה. סימני ראש השנה מופיעים כבר בגמרא (כריתות ו. – בתרגום חופשי) "אמר אביי: עכשיו שאמרת – סימן דבר הוא, יהיה רגיל האדם לאכול בראש השנה: קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי", שאלו פירות וירקות ששמותיהם מהווים סימן לדברים טובים.

למעשה, אין מצווה לאכול בראש השנה את הסימנים. הגמרא מייעצת לאכול אותם, כדי שיהיה לנו סימן טוב לכל השנה. כמובן, שעצה זו הפכה למנהג ישראל, ובוודאי יש בו עניינים כמוסים נעלים ונסתרים.

וכאן מגיעה הנקודה. פעמים רבות, ישנם דברים שאנו עושים בשביל מטרה פנימית מסוימת - סימן טוב, שמחה ועוד. אולם, בשלב מסויים, אנו שוכחים את המטרה הפנימית וזוכרים רק את המעשה החיצוני, ואז אנו מפספסים את הנקודה.

לדוגמא – לחתונה, אנו מזמינים את קרובינו ומכרינו, רוכשים בגדים חגיגיים, מזמינים סעודה מפוארת, והכל במטרה להרבות בשמחה. אולם, פעמים רבות, בעלי השמחה טרודים כל הערב בשאלה – האם כל האורחים מצאו מקום מתאים, אולי הבגדים לא מספיק יפים, אולי האוכל אינו משביע רצון, ונמצאת השמחה מוחמצת. (בסוף האירוע, נאנחים בעלי השמחה: ברוך ה', האירוע עבר בשלום. אפשר להירגע. אם כך – שמחתם או נלחצתם?) כך, כל התפאורה החיצונית קיימת, אך העיקר חסר מן הספר.

דוגמה נוספת – אנו עובדים קשה כדי לתת את המירב לילדינו, שיהיה שפע וטוב, ושמחתם תתרבה. אך לעיתים, אנו שקועים בעבודתנו זמן רב, וחסרים לילדינו. ולעיתים, אנו לחוצים על העבודה, חוזרים עצבניים וצועקים עליהם, ואם כך – אולי הילדים ישמחו יותר, כשנעבוד פחות שעות, ונעניק להם יותר תשומת לב נינוחה ואוהבת?

(חשוב לי לציין, שגם אני לוקה בנקודות עליהם כתבתי).

רבי יהודה פתייה היה מקובל גדול. הוא בוודאי הבין יותר מאיתנו את חשיבותם של סימני ראש השנה, ומעלתם של בגדי הלבן הצחורים והאור בחג.

אך הוא ידע שכל אלו הם סימנים, והסימן הגדול ביותר הוא כוונת הלב שבסימן. הסימן הגדול ביותר הוא חוסר הכעס, שמחת הלב ושלום הבית. וכך פסק המשנה ברורה בהלכות ראש השנה (תקפג, ד) – "והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשוט שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור (שיש תמיד על הכעס), כדי שיהיה לסימן טוב", ובבן איש חי: "אם נזדמן שבא ולא ראה השלחן ערוך, לא יתקוטט עם אשתו ויכעוס, דהכעס הוא סימן רע ביותר, אלא יסבול ולא יקפיד אפילו בלב".

להבדיל, לימוד זה חשוב במיוחד בימים אלו של חופשה ו'בין הזמנים'. כולנו עבדנו קשה השנה, וכמהים למעט חופש. כשמגיע החופש, כל אחד מבני המשפחה רוצה למשוך לכיוון שלו. זה אוהב טיולים וזה מ'אשרי יושבי ביתך'. זה צפונה וזה דרומה, וכך יכולות, חלילה, להיווצר מריבות, והחופש הופך מזמן משפחתי מלכד ומאחד, הנותן כוחות לימי השגרה, לזמן של קושי נפשי ועומס. חיצונית, עושים מעשים של חופש, אך פנימית מתווסף עומס נפשי נוסף.

הפתרון הוא לקיים תיאום ציפיות בין בני המשפחה, להשתדל לא לכעוס, ולהביט בעין טובה זה על זה, ובעיקר – לשמוח בנתח המנוחה לו זכינו. כך נרבה אהבה ואחווה, נשמח בחלקנו, ונשוב בכוחות מחודשים להמשך לימוד ועשייה פוריים. בהצלחה לכולנו!