היחס החמור למצעד התאווה

הרב ברוך אפרתי , כ"א באב תשע"ח

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: עצמי

התורה מבחינה בין שלושה מצבי עבירה- חטא, עוון, ופשע.

חטא - עבירה בשוגג. אדם שעשה עבירה בלי ידיעת האיסור, אף הוא טעון כפרה, על ידי קרבן ותשובה. 

עוון - עבירה במזיד, אשר הגורם לעשותה הוא תאווה ויצר.

ופשע - זוהי המדרגה החמורה מכולן. מרידה מכוונת בהשם. לא מפני שגגה ולא מפני תאווה. אלא מפני שהאדם מכיר את בוראו ומורד בו.

לאיזו קטגוריה שייך עניין משכב זכר?

חלק מבעלי הנטיה ההפוכה הנם צדיקים, ואינם אף בגדר 'שוגג'. משום שאינם מבצעים את העבירה כלל, על אף היצר הנוסף שיש בהם, אלא מתגברים וחיים חיי גבורה הירואית של כבישת היצר. כלפיהם לא די שאין טענה, אלא ישנה הערכה תורנית גדולה. 

החלק השני הנם בגדר בעלי 'עוון'. בעלי תאווה הנופלים בשל תאוותם בעבירה החמורה. כלפיהם ישנו אותו היחס כמו לשאר עוברי עבירה לתאבון, אוכלי טרף ומחללי שבת בשל היצר הרע. חוטאים אלו עושים את תועבת השם (-כלשון התורה), וחייבים לעשות תשובה גדולה. אולם בעלי התאווה, עם כל הסטיה שבמעשיהם ותועבתם, עדיין אינם האוייב האידיאולוגי הראשי עימו אנו מתמודדים כעת.

החלק השלישי הם בעלי הפשע. ראשי תנועת הגאווה, חילונים ודתיים כלפי חוץ, אשר מצהירים וצועקים בפה מלא 'אין לנו חלק במבנה המשפחתי שעליו ציוותה התורה'. הם אינם נופלים בתאווה בלבד, אלא עושים מהחולשה אידיאולוגיה פרוגרסיבית הבאה להחליף בפועל את תרבות התורה ולסרטט מחדש את המושג 'משפחה' בישראל. הם אוייבי התורה בריש גלי, ומולם אנו ערוכים למלחמת עולמים (ללא אלימות).

עלינו לזכור כי מאז יציאתנו ממצרים, עם ישראל בישר לעולם על קדושת המשפחה הטבעית, אשר בה לכל ילד יש אב ואם מוכרים. בזה מובדל האדם מבעלי החיים, אשר אצלם אין לכל ולד אב ואם ידועים. זהו התוכן הקדוש של ישראל היוצאים ממצרים - 'למשפחותם לבית אבותם'. על כן ממזר עדיף מ 'שתוקי' ביוחסין (קידושין פ"ד), משום שממזר הוא בן לאב ואם ידועים, ועם כל מסכנותו, אין ביסודו עקירה של יסוד ההורות, לעומת 'שתוקי' אשר לא ידוע מי אביו, וכל מהותו היא סתירה למילה 'משפחה'. 

התורה דורשת מאיתנו שהמיניות תהיה עם אחריות לעתיד. דהיינו, שהיא תוביל לבניית תא משפחתי של ילדים עם הורים אשר יתקנו את העתיד לבוא במוסריות. לעומת המוסר והאחריות התורנית, תרבות כנען ומצרים מבקשת רק את ההנאה הרגעית שבמיניות האגואיסטית, תוך התעלמות מגורל העתיד של הבאת ילדים לעולם. 

התורה מחנכת לקשר אינטימי זוגי עם האחר, איש עם אשה ואשה עם איש. רק בחיבור עם האחר המוחלט אפשר להביא חיים. לעומת זאת החיבור של איש עם איש או אשה עם אשה הוא חיבור שנועד רק להנאה רגעית ואין בו יצירה של הריון. אין בו אחריות לעתיד העולם. אין בו אהבה כלפי השונה ממני מהותית. אין בו שמחה. 'לא טוב היות האדם לבדו. אעשה לו עזר כנגדו', והבורא בחר באשה כהשלמה היחידה לאיש. 'כי מאיש לוקחה זאת'. הטבע מורה כך, והמוסר התורני גם הוא מורה כך.

העמים אשר ביקשו לבטל את מושג המשפחה, ולהכיר פורמאלית במשפחה בלא אב ואם ידועים, הם מצרים וכנען. תרבותם היא ההיפך הגמור מתרבות ישראל והוזהרנו בחומרה ע"י התורה להתרחק מהם.

על כן, כל נסיון מלאכותי בימינו לחזור לתרבות מצרים וכנען, ולעקור ילד מאביו או מאמו ולגדלו בצורה שאינה טבעית ונורמאלית עם הורים שאינם הוריו, ולהכיר בזה כ 'משפחה חדשה', הרי זה חורבן וטרגדיה לילד בראיתה של תורה ובראיה של הטבע הבריא, ולא תצלח. 

זאת ועוד- תורתנו מדגישה, ששמירת המוסריות המשפחתית היא התנאי והיא הזכות של עם ישראל על ארצו. על פי תורתנו, ערעור מבנה המשפחה הטבעית מערער את זכותנו על ארץ ישראל (ויקרא יח), וכינון 'משפחה חדשה' מוביל לכך ש 'תקיא הארץ אתכם'.

על כן, אי אפשר להיות 'ימין' לאומי, ולהכיר במשפחה המעוותת של אמא ואמא, או אבא ואבא. משפחה המאמללת את הילד, וכל כולה מרידה הצהרתית בתרבות התורה. משום שעיוות המשפחה מוביל לגירוש מארצנו, וחיזוק המשפחה הנורמאלית מוביל לחיזוק ההתיישבות. מי שחתום על כך הוא רבונו של עולם, כדבריו הנצחיים בתורתו, אשר בשמו נבוס צרינו.

אין ההתנגדות אומרת שיש חוסר באהבת ישראל. אנו אוהבים כל אחד ואחת מישראל ורוצים בטובתם. אך האהבה הזו אינה מסמאת את עיניינו מהבעיות שיש לתקן, ועל כן הביקורת על אלו המובילים תרבות של גאווה בעבירה היא ביקורת לגיטימית שאין בה טיפת שנאה אלא סולידאריות בין כולנו כחברה הממשיכה את עם ישראל העתיק והקדוש.

בעוניי אני מלווה בעלי ובעלות נטיות הפוכות לא מעט שנים, בדרכם הקשה להתמודד עם היצר הרע.  אני מבין וחש את הצער שיש במי שמתמודד עם היצר ההפוך הבוער בו. אני מעריץ את מי מהם אשר מתמודדים ומנצחים, אשירהם ואשרי חלקם. הם הראיה לכך שיש עתיד לכולנו יחד, וגם אם יש בך יצר נוסף, יש את האפשרות לבחור להתמודד עימו בגבורה.