שברת שילמת?

הרב ישועה רטבי , כ"ד באב תשע"ח

הרב ישועה רטבי
הרב ישועה רטבי
צילום: יעקב אפללו

שאלות:

לקוח ששבר בטעות מוצר בחנות - האם הוא חייב לשלם למוכר, למרות שהוא עדיין לא רכש את המוצר?

אם המוכר אומר ללקוח שהוא לא צריך לשלם על המוצר ששבר - האם ניתן לסמוך על המוכר למרות שהוא לא הבעלים של החנות?

תשובה:

לקוח שהגביה מוצר שמחירו קצוב במטרה לרכוש את המוצר ונפל מידו - חייב לשלם את שווי המוצר שנשבר.

לקוח שהגביה מוצר בכדי לבדוק את איכותו או את מחירו וכד', ולאחר מכן החליט לא לרכוש את המוצר ונפל מידו - לדעת השולחן ערוך, דין הלקוח כשומר חינם ופטור מלשלם. (ויש אומרים שדינו כשומר שכר וחייב לשלם).

מוצר שקשה למוכרו (הגמרא קוראת למוצר כזה: "זבינא דרמי על אפיה", כלומר מקח על הפנים) - שנפל  מיד הלקוח - הוא פטור מלשלם, כי למוכר יש רצון להיפטר ממוצר זה, והקונה לא מתכוון בהגבהת המוצר לרוכשו, כך שהמוצר נחשב ברשות המוכר עד לאחר המכירה.

מוצר שהונח ע"י המוכר בצורה לא יציבה - הלקוח בכל מקרה פטור מלשלם, בגלל שני טעמים: א)- הנזק נגרם באשמת בעל החנות הניזק. ב)- הלקוח היה אנוס.

ישנם בעלי חנויות שמוחלים על תשלום זה בכדי לשמר את לקוחותיו. לכן אם המוכר פוטר את הלקוח מתשלום על המוצר ששבר - ניתן לסמוך על המוכר למרות שהוא לא הבעלים של החנות. ישנה נאמנות למוכר (שאיננו בעל החנות) למחול על המוצר, כי קיימת חזקה לאיש מקצוע שלא ישקר.

נימוקים:

במסכת בבא בתרא דף פח עמוד א מובא: לקוח שהגביה מוצר שמחירו קצוב בכדי לבדקו, והמוצר נפל מידו ונשבר - הקונה חייב לשלם למוכר את שווי המוצר.

נחלקו הראשונים בהגדרת מעמדו של אדם שמגביה מוצר (לפני ששילם עליו), האם הוא נחשב ללקוח או שדינו כדין שואל. הרשב"ם (ד"ה והני) כתב: הגדרת מעמדו כדין שואל, כי מדובר במוצר שמחירו קצוב, וכן יש ביקוש למוצר, כך שאין למוכר הנאה דווקא מקונה ספציפי זה, ומכיוון והמוכר יכול למצוא קונים אחרים למוצר, נמצא שהקונה הוא הנהנה העיקרי מרכישת המוצר, לכן נחשב לשואל החייב באונסים. גם התוס' (דף פז: ד"ה הלוקח) כתבו: דין לקוח שמגביה מוצר כדין שואל החייב באונסים.

אבל רש"י (מס' ב"מ דף פא. ד"ה ונאנסו) הסביר: המגביה מוצר ונפל מידו - חייב מכיוון שנחשב כלקוח, שהרי המחיר של המוצר כתוב על המוצר, והלקוח מעוניין לקנותו, כך שהמוצר נחשב כשייך ללקוח והוא צריך לשאת בהפסדים. הבית יוסף הוסיף: גם הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ד הלכה יד) סבור, שהבודק נחשב ללקוח ולא לשואל, מכך שהרמב"ם כתב: "מעת שהגביהו נעשה ברשותו", וכך גם הסביר הרא"ש (סימן כא) והרמב"ן (מס' ב"ב דף פח. ד"ה הא).

אחת מההשלכות למחלוקת זו: לקוח שהגביה את המוצר ללא מטרה לרכוש והמוצר נפל מידו ונשבר. למשל, לקח אתרוג לבדיקה אצל רב והאתרוג בדרך נפסל - לדעת התוס', דין הלקוח כדין שואל לכן הוא חייב לשלם, אך לדעת הרמב"ם הוא פטור מלשלם, כי רק אם הגביה במטרה לרכוש את המוצר הוא נחשב ללקוח וחייב באחריות על המוצר.

הגמרא ציינה שלושה תנאים בכדי לחייב את הלקוח על שבירת מוצר בטרם רכישתו: א)- מוצר עם מחיר קצוב. ב)- מוצר שיש לו ביקוש. ג)- הלקוח מעוניין ברכישת המוצר.

במסכת בבא בתרא דף פח עמוד א מובא התנאי הראשון: "אמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו - חייב. והני מילי הוא - דקיצי דמיה". כלומר, לקוח שהגביה מוצר שמחירו קצוב בכדי לבדקו, והמוצר נפל מידו ונשבר - הקונה חייב לשלם למוכר את שווי המוצר.

במסכת נדרים בדף לא עמוד ב מובא התנאי השני: לקוח ששבר מוצר שיש לו ביקוש - עליו לשלם את שווי המוצר, כי יש ללקוח הנאה מרכישת המוצר, ונחשב כאילו הוא כבר רכש את המוצר, אבל מוצר שקשה למוכרו (הגמ' קוראת למוצר כזה: "זבינא דרמי על אפיה", כלומר מקח על הפנים), למוכר יש רצון להיפטר ממוצר זה, והקונה לא מתכוון בהגבהת המוצר לרוכשו, כך שהמוצר נחשב ברשות המוכר עד לאחר המכירה, ואם המוצר נפל מיד הלקוח, הוא פטור מלשלם.

הגמ' קוראת למוצר עם ביקוש: "זבינא חריפא", הר"ן (מסכת נדרים דף לא עמוד ב ד"ה מתני') ביאר: "שהכל קופצין עליו, ואין למוכר שום הנאה במכירתו, דהא כל אימת דבעי - מזבין ליה". כלומר חפץ שיש לו ביקוש. וכך כתב גם הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ד הלכה יד): "ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח".

בעל חנות שפטר מתשלום - ישנם בעלי חנויות שפוטרים את הלקוחות מתשלום על נזקים שנעשים בחנות לפני הרכישה, זאת בכדי לשמר על הלקוחות שלהם.

ניתן להסתמך על מוכר שאיננו בעל החנות, שפוטר את הקונה מלשלם על הנזק שנעשה, כי המוכר לא יסתכן בפיטורין בגלל מתן פטור מתשלום ללא אישור בעל החנות. סברא זו מבוארת בדברי התוספות במסכת חולין דף צז עמוד א (ד"ה סמכינן): "כיון דקפילא הוא - לא משקר, שלא יפסיד אומנתו".

הלקוח החליט לא לרכוש את המוצר - נחלקו הראשונים מה דין לקוח שלא רצה לרכוש את המוצר ותכנן להחזיר את המוצר למדף בחנות, אך המוצר נפל ונשבר: י"א (מובא בטור) - שהלקוח נחשב לשומר שכר, כי הוא יכל לבחור האם לרכוש את המוצר או לא לרכוש, ובעבור הנאה זו הוא נחשב לשומר שכר. אך לדעת הרמ"ה (מסכת בבא בתרא דף פח עמוד א) - לקוח שלא מעוניין במוצר והוא מעוניין להחזיר את החפץ - הלקוח נחשב לשומר חינם, כי אין לו הנאה שמצדיקה את החשבתו לשומר שכר, לפיכך אין דינו כמו שומר שכר אלא כמו שומר חינם.

השולחן ערוך בסימן ר הביא את שיטת י"א ואת שיטת הרמ"ה: "יש אומרים שהוא כשומר שכר, וי"א שהוא כשומר חנם". הסמ"ע (בס"ק לא) העיר: צ"ע למה השולחן ערוך והרמ"א השמיטו את שיטת הרשב"ם שחייב באונסים.

צריך לציין, מותר לקונה לחזור בו, אבל ממידת חסידות שאם חשב לרכוש שלא יחזור בו, כמבואר במסכת בבא בתרא דף פח עמוד א: "גמר בלבו לקנותו - קנה ונתחייב במעשר, להחזירו אי אפשר - שכבר נתחייב במעשר, ולעשרו א"א - שכבר מפחיתן בדמים, הא כיצד? מעשרו ונותן לו דמי מעשר. אטו משום דגמר בלבו לקנות, קנה ונתחייב במעשר? אמר רב הושעיא: הכא בירא שמים עסקינן, כגון רב ספרא, דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו". הרשב"ם ביאר: "כיון דירא שמים הוא, כיון שגמר בלבו - זכה במקח".

קונה או מוכר שהנחו את המוצר בצורה לא יציבה - קונה שהניח את המוצר במקום לא משומר, כגון שהניח את המוצר בצורה לא יציבה על המדף, ולאחר מכן הגיע קונה אחר ובטעות הפיל את המוצר - הקונה הראשון שהניח את המוצר בצורה לא יציבה הוא זה שחייב לשלם על המוצר, ולא הקונה שבפועל הפיל את המוצר. כמו כן אם המוכר בחנות הניח את המוצר בצורה לא יציבה על המדף, או שהניח את המוצר על הרצפה - לא ניתן לחייב את הלקוח שגרם לנזק למוצר.

דין זה מתבאר מדברי הנתיבות בסימן רצא ס"ק ז: אדם שעשה מעשה בגוף החפץ, והניח את החפץ במקום שאינו משתמר - חייב גם לשלם על הנזקים שיהיו לחפץ. וכן מבואר במסכת בבא מציעא בדף כה עמוד ב, שמקום שאינו משתמר, קרוי בשם אבידה מדעת, "וכיון שהניחו במקום שאינו משתמר לגמרי, עד שנקרא עליו שם אבידה - הוי כמאבדו ומפסידו בידים דחייב, ומשו"ה אפילו הוא אינו שומר או שהיא שמירה בבעלים... - הוי כמזיק בידים וחייב".