לאום סגולה

הרבה השתנה מאז תקופת הרב קוק ומקס נורדאו ועד ימי תקופת דיכטר ונתניהו. סוגיית חוק הלאום מבטאת שאלות לאומיות מתחילת המאה הקודמת

תהילה פרידמן , ב' באלול תשע"ח

תהילה פרידמן
תהילה פרידמן
צילום: חזקי ברוך

מקס נורדאו, שותפו הנאמן של הרצל וסגן נשיא הקונגרס הציוני הראשון, שאנו מציינים השבוע 120 שנה להתכנסותו, כתב ב-1902 מאמר בשם "הציונות" ובו הוא מזהיר מפני סכנות הרעיון הלאומי: לאומנות, שנאת זרים, הערצה עצמית מגוחכת.

אלא שמיד אחר כך הוא מרגיע את עצמו ואת קוראיו- היהודים מחוסנים מפני סכנות אלה. "היהודי הלאומי אינו לקוי ביהירות. אדרבה הוא מרגיש שעליו להתאמץ ללא הפסק לעשות את השם היהודי לשם כבוד. הוא מכיר בענוותנותו את מעלותיהם הטובות של אומות אחרות ושוקד לסגלן לו עד כמה שהן מתאימות את הכשרותיו הטבעיות. הוא יודע, כמה הרבו מאות שנות עבדות וחוסר זכויות לחבל באופי הישר והגאה שהיה לו בימי קדם והוא מתאמץ לרפא את החבלות הללו על ידי חינוך עצמי אינטנסיבי".

הרב קוק, מתומכיה ואוהביה הגדולים של התנועה הציונית, שהשבוע נציין 85 שנים לפטירתו, היה קצת פחות אופטימי מנורדאו. הוא הזהיר כי "הציונות החילונית עלולה להסתאב, כי אינה מחוברת ללשד קיומה, המיוסד על הררי קודש...".

גם הרב קוק, בדומה לנורדאו, ראה בלאומיות כשלעצמה סכנה גדולה של גסות ואלימות וזאת מאחר שהיא נועדה לבצר את כוחו של לאום אחד, על פני האחר. יחד עם זאת, גם בעיניו היתה הלאומיות היהודית שונה מכל לאומיות אחרת. לא בגלל ההיסטוריה אלא בגלל התורה. שהרי אם המטרה היא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", הרי שכל מטרתה של הלאומיות היהודית היא לייסד ממלכה שתהיה "אור לגויים". ולכן, כאשר הלאומיות הזו מחוברת ללשד קיומה, היא מחוסנת מסכנות הלאומנות הכללית, אך כאשר היא מנותקת מהררי הקודש, החשש לסיאוב קיים גם קיים.

שנים עברו. תנועות גוש אמונים, אותה ייסדו תלמידי הרב קוק, קמה מתוך הטענה כי הציונות החילונית התעייפה. הם ראו בעצמם ממשיכים של חלוצי הציונות, וביקשו לבנות קומה רעיונית חדשה, שמחוברת ללשד עליו דיבר הרב קוק, על גבי הקומה הגשמית שבנו מפא"י.

כשני דורות לאחר מכן, הציונות הדתית היא קבוצה מרכזית הלוקחת חלק הולך וגדל בהובלת מדינת ישראל. דווקא עכשיו, כאשר מדינת ישראל, על פניו, קשורה ומחוברת הרבה יותר ל"לשד קיומה", נדמה, כי חששו של הרב קוק מסיאוב הלאומיות היהודית, אקטואלי מאי פעם.   

הבעיה היא לא רק במקרי קצה של לאומנות יהודית אלימה, אלא בעיקר בקושי והאתגר הגדל והולך לסמן את הקו בין לאומיות פוזיטיביות ללאומנות מסוכנת. קושי שבא לידי ביטוי חזק בדיון הציבורי סביב חוק הלאום וסביב עלבונם של הדרוזים. הקושי הזה מוביל את החברה הישראלית להליכה בו זמנית לשני קצוות מסוכנים: מצד אחד התנגדות כמעט אוטומטית לליבראליזם וזכויות אדם- הנתפסים כמאיימים ומדללים את החוסן הלאומי והדרה ושלילה של מקומם של הלא יהודים במרחב הישראלי, ומצד שני פוסט לאומיות, ושלילת זכותו של העם היהודי למדינת לאום.   

והתפיסה הרב קוקית של לאומיות שתכליתה אוניברסלית, שמחוברת הן ל"לך אתן את הארץ הזו" אך לא פחות מכך ל"ואהבת את הגר", הולכת ומאבדת אחיזה.

אני מאמינה שהרב קוק צדק. שלאומיות יהודית לא יכולה, בהגדרה, להיות לאומנית, שוללת ומבטלת. אלא שאותה לאומיות עוד לא קיימת. אנחנו עומדים כיום מול צורך דחוף לייצר שפה של ריבונות יהודית חדשה, כזו היונקת ממקורות יהודים, מתכתבת ומתעמתת עם מקורות מערביים ומזרחיים, ובעיקר מחפשת את המעשי והקונקרטי, את ההלכה. את מה שיכול לתת ערך אמיתי לאנשים שמתמודדים עם סוגיות של הפעלת כח ושיטור, יחס מלכתחילה למיעוט הערבי החי בתוכנו ועמנו, חלוקת קרקעות, ושאר סוגיות ואתגרים שמביאה עמה התחיה.

אלפיים שנה לא התמודדנו עם אתגרים כאלה וממילא אין לנו מסורת לגביהם. אין לנו מסורת בשאלה איך נוהג רוב. אנחנו יודעים מצוין להיות מיעוט. אבל כשאנו באים לעסוק ביחס לערבים החיים בתוכינו, במוסר מלחמה, בזכויות מיעוטים אישיות וקולקטיביות אין לנו שפה יהודית-הומניסטית.

שבעים שנה לאחר נס הקמת מדינת ישראל, הגיע הזמן לכתוב את הלכות הרוב.