על עגלה ערופה והאשם המרכזי

הרב אברהם וסרמן , ו' באלול תשע"ח

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

א. יש הסבורים שבכל מקרה קשה ח"ו, יש להציב במרכז הבמה התקשורתית גורמי ממשל או חינוך ולהפנות כלפיהם שאלות קשות. המטרה היא כמובן לדאוג לכך שהממונים על הביטחון, התשתיות, החינוך הרווחה ועוד, יעשו כל שביכולתם למנוע אסונות.

גישה כזו טומנת בחובה סכנה כפולה של הקלה והחמרה שאינן במקומן: הקלה ומסמוס האשמה העיקרית, טשטוש האחריות ובריחה מעונש הולם של מבצע הפשע המאשים כעת את כל העולם שסביבו. החמרה שלא במקומה עם הגורמים העקיפים, והאשמתם במעשה שלא עשו.

מצוקה, עוני, או כל בעיה אחרת אינם סיבה לרצוח, אלא אתגר להתמודדות. כביש משובש אינו סיבה לתאונה, אלא אתגר לנהג להתאים את נהיגתו לתנאי הדרך. חוסר חינוך אינו סיבה להתיר גנבה או שוד, גם לא סיבה 'להבין' את הפושע, אלא נתון שיש להתמודד עמו, וללכת בדרך ישרה ונכונה. לכן אין זה מוצדק להתקיף את הרשויות ולהטיל עליהן אחריות-יתר, שאין לה בסיס מוסרי ואמתי.

גם קין ניסה לטעון לפני הקב"ה שאינו נושא באחריות לרצח. כך מסביר המדרש את טענת "השומר אחי אנכי": כיוון שאמר לו הקב"ה 'אי הבל אחיך', אמר לו קיין: 'לא ידעתי, השמר אחי אנכי'. אתה הוא שומר כל הבריות, ואתה מבקשו מידי? משל למה הדבר דומה, לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש. לבוקר תפשו השומר. אמר לו: למה גנבת את הכלים? אמר לו: אני גנב ולא הנחתי אומנותי, אבל אתה אומנתך בשער לשמור, למה הנחת אומנותך? (תנחומא, בראשית,ט).

קין בא בטענה אל ה'רשויות', ולדעתו הקב"ה – השומר – אשם מרכזי במה שקרה !

טענה זו אינה מועילה, וקין נענש בחומרה. זאת כיון שיש לאדם בחירה חפשית, וגם אם היו אחרים שביכולתם למנוע את הרצח, השומר לא שמר, המערכת לא מנעה ממנו לרצוח - אין הדבר פוטרו.

ב. ראיה חזקה לגישה זו, אנו מוצאים דוקא בפרשת עגלה ערופה. הטקס של הזקנים שבדקו את מערכת הכנסת האורחים, האכלתם וליוויים אכן מרשים. אך למה לא עושים טקס כזה כשידוע מי הרוצח ? לפי ההלכה גם אם הוא רחוק מכאן ואין כרגע אפשרות לתפסו - לא עושים טקס כזה.

האם כעת אנחנו בטוחים שהיה לנרצח היכן ללון ? אולי נמצא שהמערכת לא תפקדה והזקנים לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם על העגלה בנחל ? אכן, הסיבה היא שיש למקד את תשומת הלב באשם המרכזי, לעשות כל מאמץ לתפסו ולהביאו לדין. אם נפנה למעגל האחריות הכוללת - נסיח את דעתנו מעיקר המאמץ. כדאי לשים לב לדברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק מ) בהסבר עגלה ערופה :

והכרחי על הרוב בעת החקירה ויציאת הזקנים והמדידה והבאת העגלה, שתרבה שיחת בני אדם ודיבורם, ואולי בפרסום הדבר יוודע ההורג ויאמר אותו שידע את ההורג או שמע עליו או הורוהו על כך נסיבות 'פלוני הוא ההורג'. כי משיאמר אדם, ואפילו אשה או שפחה 'פלוני הרגו' לא תיערף העגלה !

...ומשיוודע הושגה התועלת, כי אף על פי שלא יהרגוהו בית דין, יהרגהו המלך, שהוא רשאי להרוג בידים מוכיחות. ואם לא יהרגנו המלך יהרגנו גואל הדם, וימצא תחבולה להתנכל לו להרגו.

הנה נתבאר כי תועלת עגלה ערופה היא גילוי ההורג, ולחיזוק עניין זה שהמקום אשר תיערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, והרי בעל אותה הקרקע יחפש כל מיני עצות ויחקור עד שיודע ההורג, כדי שלא תיערף העגלה, ולא תאסור עליו אדמתו זו לעולם.  

הרי שעיקר תכליתה של עגלה ערופה היא, לפרסם את דבר הרצח כדי לעזור במציאת הרוצח.

ג. הבעיה אצלנו היא, שפעמים רבות העונש קל מדי, וגם לאחר שגוזרים אותו, ממתיקים אותו מסיבות שונות, ובהן התחשבות במצב המשפחתי, הרקע הסוציאלי, הורדת שליש על התנהגות טובה ועוד כהנה וכהנה. כשהפושע יודע שבקצה המנהרה מחכה לו עונש קל, ואולי אף משתלם – לא ימנע מלבצע את זממו.

כשבמדינות מסוימות במזרח הרחוק הבינו שסמים זו מכת מדינה החמירו בעונשו של כל המחזיק סמים ברשותו. אצלנו פוטרים בעונשים קלים ביותר מבצעי תאונות דרכים, שהפכו למכת מדינה, מה שגורם לנהג הישראלי להרגיש שאפשר לעשות כרצונו בכביש. מדי פעם אנו שומעים על נהגים שבצעו תאונות מחרידות כשמאחוריהם כבר עשרות הרשעות בגין נהיגה פרועה. למה הרשעות ולא מאסר ממושך, שלילת רישיון, ועוד עונשים חמורים?

סח לי עורך-דין העוסק בתחום הפלילי, שחייו של עבריין במדינת ישראל לא רעים כלל. קשה להרשיע אותו, וגם כשמרשיעים - העונשים בפועל קלים עד לגיחוך והופכים את הפשע למשתלם מאוד. הגורם אותו יש להעניש ולמצות את כל חומר הדין הוא העבריין עצמו. אדרבא, התעסקות בגורמים מסביב תתן לעורך דינו של הפושע טענות לבקשת הקלה בענשו : הכביש היה משובש, רשויות הרווחה התעצלו, מערכת החינוך לא תפקדה ועוד טענות.

למען הסר ספק – ברור לכולנו שיש מקום לשיפורים רבים בכל המערכות. בדק בית חייב להעשות, אך לא באופן שיסיט את תשומת הלב מהאשם שביצע את העברה, אלא בנפרד ממקרה ספציפי. בתאריך כל שהוא בשנה, יש להכריז על יום חשבון-נפש של כל הגורמים האחראים במדינה. נראה שהזמן הטוב ביותר הוא הימים הנוראים הממשמשים ובאים עלינו לטובה, כשהצבור כולו עסוק בחשבון נפש וגם התקשורת עוסקת בה.

שמא גם זו סיבה שמנסחי התפילה חייבו את כולנו לומר את הוידוי על פרטיו, גם כאלה שנראה לנו שאין אנו חוטאים בהם. לא רק ערבות הדדית במובן הרחב יש כאן, אלא גורם מדרבן לבדוק היטב במה יכולנו למנוע חטאים של אחרים שאנו קשורים אליהם או ממונים על חינוכם ורווחתם.