החלטנו לנצל את סוף החופש למסע שורשים עם הילדים, אבל בניגוד למשפחות שנוסעות לפולין או למרוקו, נסענו לגבעת עדה.
משפחתה של אמי, משפחת גורדון, עלתה ארצה ב-1882, עם הקמת המושבות הראשונות. שנים רציתי לקחת את הילדים לשמוע את הסיפור ההיסטורי הזה כמו שצריך. לא ידעתי עד כמה הוא יתברר גם כאקטואלי.
את הסיור מובילות במרץ סבתא שלי, רחל בת ה-84 ואחותה לאה, בת 89. מאחורינו הבית שבו שתיהן נולדו וגדלו, מראשוני הבתים במושבה. הכל התחיל כשמרדכי גורדון, סבא-רבא שלי, סיים את בית ספר מקווה ישראל, פנה לברון רוטשילד ואמר: אנחנו עשרה בחורים ילידי הארץ, ממשפחות עניות, שרוצים לעבוד.
"הברון התלהב", מספרת סבתא. "אנשיו קנו כאן אדמה ביצתית, והוא הבטיח לספק גפנים מצרפת. הוא אמר לצעירים: בזיכרון יעקב הסמוכה כבר יש יקב. אם תגדלו כרמים, תוכלו לספק לשם ענבים, אבל רק עוד שלוש שנים, אתם חייבים להקפיד על מצוות העורלה".
"הוא לא הסכים שהם ימכרו אשכול אחד לפני שיעברו שלוש שנים", מוסיפה לאה. "הפקחים של הברון היו באים וגוזמים את מה שצמח. אז בינתיים הם עבדו בבנימינה, בייבוש ביצות".
יום אחד נסע מרדכי גורדון לזיכרון יעקב לתקן מחרשות, ופגש שם את יהודית דובניקוב. למרות התנגדות הוריה לחתונה עם החלוץ, הזוג הצעיר נישא והגיע לגבעת עדה. "בלי מים, בלי חשמל, קשה לתאר", מספרת לאה, "כשאני נולדתי בבית הזה לא הייתה לי מיטה. ישנתי בסל קטן. העולים החדשים היו מביאים אז בגדים ורהיטים בתוך סלים כאלה, והיינו עושים מכל סל של עולה – מיטה".
סבתי ממשיכה אותה: "אבא שתל כל דבר שיכול לתת פרי: תאנים, זיתים, רימונים, משמש. לא היה עץ שלא היה כאן בחצר. כשרצינו ירק, יצאנו לגינה לקחת מלפפון או פלפל. חקלאות הייתה עבורנו ערך, שליחות. הקפידו פה על עבודה עברית מלאה. היה בבית מכשיר שחימם את ביצי התרנגולות, קראו לו 'ברודר', מדגרה ביתית. בלילה היו מעירים אותנו כשהאפרוחים בקעו, כדי שנראה איך הם דוקרים את קליפת הביצה ויוצאים. באר המים הייתה לא רחוקה, ושם מילאנו דליים כי כמובן שלא היו ברזים בבתים".
הילדים שלי, כלומר הנינים שלה, מקשיבים בתימהון. הרי במסעדה שבה עצרנו בדרך, הם התלבטו בין חמישה סוגי משקאות.
ואז הגיעו המאורעות. גבעת עדה הייתה אי בודד של התיישבות יהודית בין יישובים ערביים. בשנות ה-20 וה-30 הפרעות של הכנופיות הערביות לא פסקו. "ערב אחד", הן מספרות, "אבא הסתכל על הגבעה ממול ואמר: משהו לא מוצא חן בעיני, מישהו מסתתר בין העצים. הוא לא הספיק להתריע, וכבר נכנסו לתקוף את המושבה הצעירה מארבעה כיוונים שונים. אנחנו זוכרות את הצרחות עד היום: 'איטבח אל יהוד', 'אללה אכבר'".
מחיר הדמים היה כבד: בפרעות ביוני 1938 נרצחו שלושה נערים מבני המושבה. גופותיהם נמצאו רק אחרי שנתיים מושלכות בבור בכפר ערבי סמוך. כעבור חודש נרצחו עוד שלושה מתושבי המושבה, ואת הכל שתיהן חוו כילדות קטנות. סבתא מספרת: "זה היה מבהיל. אני זוכרת שאבא ירה כמה יריות באוויר בתקווה שלא יתקרבו לבית שלנו. אימא סתמה לי את הפה וכמעט נחנקתי. הייתי בת ארבע וחצי, והמבוגרים לא רצו שאני ארעיש חלילה. הפורעים באמת עזבו את החצר ונכנסו לבית הסמוך, שם נרצחה אם המשפחה, נעמי גולדברג".
לאה: "כל ילד ידע אז להשתמש במורס. כולם היו עולים לגג לשדר אותות אם צריך עזרה. אבל רק בבוקר נודע בבנימינה שהתקיפו פה. אני זוכרת איך האנגלים באו באדישות לשאול מה קרה. הרגשנו שלא אכפת להם. הכנופיות של אבו-דורא עשו צרות צרורות, והבריטים – בשלהם".
חיפוש מהיר בגוגל הוביל לעיתון "דבר", לידיעה על אזכרה במלאת שנה לפרעות. יצחק נמירובסקי, מראשי הישוב, פנה בנאום נרגש אל ילדי המושבה: "יש שני מיני גבורה, גבורת הבניין והיצירה וגבורת ההרס. עליכם לדעת כי לא נתחרה עם הפראים והמרצחים במעשי הרס. טועים אלה החושבים שמכאן תבוא הגאולה. דרכנו: בניין ויצירה, עלייה והתיישבות, והקמת חגורות חדשות של נקודות יישוב".
ובעוד קומץ יהודים חוזרים אחרי אלפיים שנה לאדמת ישראל, שישה מיליון יהודים הושמדו במקביל על אדמת אירופה. "לא ידענו מה קורה שם", הן מספרות. "פליטים צעירים היו מחפשים אז עבודה במשק, ואבא היה מביא בכל פעם מישהו אחר לעבוד. בין השורות הבנו מה עבר עליהם. היה גם פחד גדול כשהצבא הגרמני של היטלר הגיע לאל-עלמיין במצרים. המבוגרים אמרו שהנאצים ייקחו את כולנו לכרמל בחיפה, ושם תהיה 'מצדה 2', כולנו נמות".
ולמרות הכול, הן לא מתארות ילדות טראומטית: "כולם היו משחקים ביחד בחוץ, קטנים וגדולים, בלי סוף. בשבתות ובחגים שיחקנו סביב בית הכנסת, ובסוף התפילה גם קיבלנו סוכריות. לבית הספר נסענו עם עגלה וסוס, ולמדו שם ארבע כיתות בחדר אחד, מכיתה א' עד ד'. אבל להורים היה חשוב שנלמד, כל ערב אבא בחן אותנו ודאג לקריאה ולכתיבה".
אנחנו יוצאים לסיבוב במושבה ואני מגלה שאנחנו לא כאלה חלוצים כמו שחשבתי. "יש 'מייסדים' ויש 'ותיקים'. המייסדים באו ב-1903, שמונה משפחות ראשונות. אנחנו ותיקים, באנו רק ב-1925, אבל עשינו הרבה. הנה, פה הייתה היציאה מן החומות", סבתא מצביעה על קצה רחוב הראשונים. "המייסדים גרו בחצר סגורה, והיה חשש לצאת. הוותיקים הם שפרצו והרחיבו את גבולות המושבה". אני מסתכלת על קצה הרחוב שממנו אבות אבותיי יצאו לנטוע וליישב. היום מתנוסס שם השלט "חנות נוחות". לפני 100 שנה הנוחות הייתה הדבר הכי רחוק מכאן.
בדרך הביתה עולות לפחות שתי מסקנות: קודם כל, לצאת בהקדם לסיור כזה עם עוד מבני הדור הזה במשפחתנו. לא לפספס. אני די מתביישת שעד לפני שבוע לא ממש הכרנו את כל המורשת הזאת. אבל המסע הזה בזמן גרם לי גם להתבייש קצת מהאבות המייסדים. הם בטח ציפו מאיתנו ליותר.
אם הם חלמו בכלל שישראל תקום ותגיע לגיל 70, הם ודאי לא דמיינו את הוויכוחים ששמענו ברדיו בדרך: המתקפות נגד השמאל כ"בוגד", הטענות ל"הדתה", ההשוואה בינינו לבין הנאצים. נדמה שידעו אז להבדיל טוב יותר בין טוב לרע, בין אויב לאוהב, ויותר מכל – בין עיקר לטפל. התמהיל המיוחד של יהדות, ציונות ודמוקרטיה היה אמור ליצור סינרגיה, לא אנדרלמוסיה.