על ר' יחיא שניאור זצ"ל

על ר' יחיא שניאור זצ"ל, רב שכונת מורשה בירושלים

הרב ש"י ויצמן , ט"ו באלול תשע"ח

ש"י ויצמן
ש"י ויצמן
צילום: עצמי

טו' באלול, יום פטירתו של אחד מגדולי המקובלים בירושלים. ר' יחיא נולד בעיירה קסבי שבמרוקו, היה חברותא של רבי מאיר אבוחצירא זצ"ל והסתופף בצלו של רבי ישראל אביחצירא זצ"ל - הבבא סאלי. כמוהם, נהג גם ר' יחיא במנהגי חסידות ופרישות.

בשנת תשכ"א (1961) עלה לארץ ישראל, ובשנת תשכ"ב (1962) מונה לכהן כרב שכונת מורשה שבירושלים.

אך לא רק שמתלמידיו של ר' ישראל אבוחצירה זצ"ל היה, אלא שזה גידלו על ברכיו בביתו והיה לו כבן. מדי יום, בשעות הצהריים המוקדמות, הייתי ניצב בודד בפתח ביתי עת שבתי מתלמוד התורה "אור החיים". לשווא הייתי מאמץ אגרופי לדפוק על דלת ביתנו. לשווא, כי הרי זה ידעתי שבבית אין איש וכי עלי לקיים מצוות אמי ולהסתופף בסלונו הקטן של ר' יחיא.

רגליי היה נושאות אותי מאליהן קומה אחת מטה ולאחר דפיקה חרישית על דלת עץ מרקיבה היו משקיפים בי פניה המקומטים של הרבנית מרים, אשת הרב. לאחר שקיבלתני בצרור ברכות שאת פירושן לא ידעתי, הייתה מכינה לי כוס תה מהביל עם נענע ולצידו עוגיות ה"ריפות" הידועות, ממטבחם של בני מרוקו.

חרש חרש הייתה נפתחת דלת חדרו של ר' יחיא ובצעדים מדודים וספורים היה קרב אלי עם מקלו השחור והעב. לאחר שבירכני ברכה חטופה, היה ניגש לספרייה ומוציא ממנה את אחד מכרכי הזוהר הקדוש. ספרו העתיק של רבי שמעון בר יוחאי היה מצהיב ומתפורר לו בתוך המדף. נדמה היה כי בכל מאמץ להוציאו, ניטלו ממנו אי-אלו שנים נוספות.

עם פירוש "הסולם" לרב יהודה אשלג היה הספר, אך ר' יחיא היה אומר לי מיד: "אל תקרא הפירוש י'איבני, רק למעלה", שעה בה הצביע על האותיות הגדולות. כך היה נראה בעיניי, ילד בן עשר, תוכן ספר קדוש זה: אותיות גדולות וקטנות מרצדות בערבוביא. לאחר שהגיש לי את הספר ביד רועדת היה מתיישב לידי בכבדות, ואך יצאה חלפה לה דקה אחת עד אשר היה מסדיר נשימתו ומקשיב.

פותח הייתי בפרשת השבוע אשר יקראו הציבור בשבת הקרובה והאותיות היו מחייכות אלי בברכת פנים. לקרוא ידעתי היטב ועל אף שלא מצאתי הגיון צרוף בין אותיות ומילין אלו, ניכר היה כי הכול ברור לי, כפרוזדור מואר אשר נפרס בפניי ואומר לי: עבור.

קורא הייתי בשטף ולעת אשר חדלתי, משלים היה ר' יחיא על-פה את המשפט כולו. פעם פעמיים כך נדמה, לא יותר, מעז הייתי להתעכב במעט ולהעיף מבט בפניו. עיניו היו סגורות, משקפיו החומים והעבים היו מונחים במקביל לשולחנו ונראה היה כי אמנם נוכחים אנו באותו חדר אך רק אני לבדי יושב בו. ר' יחיא היה במקום אחר, מקום אשר עין לא שזפתו.

אמעט בדברים על אשר אירע לי בביתו של ר' יחיא ואספר מעשה נורא שהרעיש את שכונת מורשה שנים רבות. ויהי אותו היום, בטרם אשר יכנסו הימים הנוראים, קרא ר' יחיא לגבאי בתי הכנסיות של השכונה: "שבת אחים", "היכל פינחס" ועוד, כולם היו שם. כינסם אל ביתו וכיבדם במאפה ובמשקה חם. אחר שלחשו הם זה לזה קלות, החיש ידו לדפוק על שולחנו פעמים אחדות. השקט השתרר סביב.

"הימים הנוראים בפתח", אמר בקולו החד. "הינם על סף דלתנו ומקווה טהרה, שומעים אתם? מקווה טהרה איננו מצוי באמתחתנו. הכיצד זה נקרא לפני בורא עולם לדין שעה אשר כל בית תפילה עושה לביתו ומחלק רווחיו לצרכי עצמו?"

"חלום חלמתי, שומעים אתם? חלום מן שמיא. מקווה טהרה עלינו להקים, לבנות ולהיטהר. וכי מה חשוב יותר אם לא טהרתנו לפני הבורא? אבקשכם, כי את הכנסותיכם מימי החגים תרימו לטהרת שכונתנו, לטהרתנו". מבטם המופתע של הגבאים חלף במהירות ועטה ארשת רצינות וכובד ראש. אחר כל זאת קמו וינשקו ידו של רבם.

עברו להם אותם ימים נוראים והכסף למקווה, אין. וכי מה יעשה רבי יחיא, היוכל לכפות על אשר אינם נכפים? תמה ר' יחיא בינו לבין עצמו: שמא לא הבינו אותם גבאים דבריי? שמא מתוך שתיקתם לא הודו לי ולא נתחייבו להביא הכנסת החגים לבניית מקווה?

כדרכו של ר' יחיא, ישב ללבן את הדברים. ויקח עט ונייר ויעלה במכתב את אשר אירע, ויבא את דברי הפוסקים בדין זה ויוכח כי כל אשר ישב בחדר בשעה בה ביקש בקשתו – נתחייב מצד הדין בדבר. וישלח את אשר כתב לרבה של ירושלים, רבי שלום משאש זצ"ל. קרא רבי שלום את מכתבו של ר' יחיא בכאב והשיב לו:

"ראיתי דברי הרב והם חזקים כראי מוצק, ודבריו נאמנו מאוד, דבנותן צדקה חייב לקיים דברו אפילו יהא דבר שלא בא לעולם דעובר על "לא יחל דברו", וחייבים הקהל לתת כל ההכנסות של חודש תשרי לצורך המקווה וכפי דעתי אפילו בלי נדר, וראוי להקדים בניין המקווה שהוא דבר נחוץ עד מאוד, לטהרת משפחות בני ישראל שלא יהיה בהם פגם של בר הנידה... ויעשו שני מצוות, האחת לעשות רצון רבם, שגם זה מצווה גדולה לכבד את רבם המנהיג אותם וצריכים לעשות רצונו. ומצווה שנית להחזיק במצווה רבה שאין קץ למעלתה ויש לה דין קדימה על בתי כנסיות... ואני משוכנע שהקהל הקדוש יטו אוזן קשבת לדברינו..."

ראה ר' יחיא דברי הגאון הרב שלום משאש, ראה ושמח לבבו. שוב חלפו כמה ימים והנה הגיעה גם תשובת הראשון לציון, הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל:

"...ואחר העיון בפסק הדין של כת"ר, אף ידי תכון עמו, כי אין ספק שעניין המצווה של הקמת מקווה טהרה בשכונה הוא נשגב מאוד... ולכן את אחי אנוכי מבקש, הם הגבאים המפוארים שומרים משמרת הקודש שיתאזרו בכל עוז לקיים מצווה רבה זו שבאה לידם ולשלם בהקדם כל הכסף של התרומות שנכנסו אליהם מחודש תשרי לטובת בניין המקווה..."

ראה וקרא ר' יחיא דברי הראשון לציון, ויזלו עיניו דמעות וישא תפילה לאל חי כי הוציא תחת ידו הלכה ברורה וישרה, ואולם הכסף התמהמה מלבוא אל מפתן ביתו. וישכב באחד הלילות והנה בערה אחזה בביתו. ויקום בבהלה ויאחוז ידי אשתו ויצא לרחובה של עיר. ויזעק זעקה גדולה ומרה על אותה שרפה. לא על ביתו אשר נשרף זעק הוא, אלא על חידושי התורה אשר ספונים בו. כתבים ומגילות, פירושים וחידושים על הש"ס בבלי וירושלמי, שו"ע וקבלה. הכול עלה בהבלו של אותו לילה ארור.

ויכתוב ר' יחיא מעשה זה בהקדמת ספרו (יש מאין, ח"א) על כי הגדיל ה' חסדיו עמו והציל את חייו וחיי בני ביתו:

"...באתי בקיצור לזכור חסדי ה' ונפלאותיו ולא נהיה חס וחלילה כפויי טובה למקום ברוך הוא, כי גבר עלינו חסדו והציל לקוחים ממות... המעשה שאירע לי ולבני ביתי בשנת תשכ"ה שהיו שובתים אצלי בשבת אחיותיי ואחר סעודת ליל שבת, בערך בשעה עשר, כל אחד פנה למקומו לישון בעוד החשמל דלוק. ובערך בשעה אחת לפנות בוקר, מאת ה' הייתה זאת שהתעוררתי ומצאתי שהחשמל עדיין דלוק. קמתי, נטלתי ידי ולבשתי מעיל וחזרתי לישון. לפתע שמעתי צעקות ברחוב... יצאתי לפתח הבית שלי בקומה הראשונה ואני רואה אש בוערת בשמי מרום בבתי השכנים מול דירתי, תיכף ומיד צעקתי על בני הבית שיקומו.

הנה האש בוערת אצל השכנים אולי תתפשט אלינו בר מינן. בעוד הדברים האלו בפי, תיכף ומיד האש הגיעה לביתי לפי שהיו הגגות רצופים והתקרה ישנה עשויה מעץ, התחילו חוטי החשמל להינתק וכבר הבית נתמלא כולו עשן. ירדנו בבהלה מהבית, כל אחד לבוש רק במה שעל גופו... ובאותו הלילה היו עוד שריפות במאה שערים ומכבי האש הלכו לשם ולא הספיקו להגיע עד שהכל נשרף... כל מה שה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך, יצאתי נקי מנכסיי. וכל זה אינו שווה נגד מה שקרה לי בספרי קודש, חדשים וישנים וגם לרבות ספר תורה חדש של קרובתי שרצתה להכניסו לאחר שבוע זה לבית־הכנסת. וגדולה מזו – כל מה שטפחתי וריביתי וכתבתי מנעוריי עד היום, הכל מסודר, שאלות ותשובות עם גדולי הדור... וכן חידושים על התורה, חמישה חומשי תורה דרושים לכל חפציהם, חידושי הש"ס. הכל מוכן לדפוס. הכל הלך לטמיון".

וכך אמר ר' יחייא לאבי מורי, שמן השמים דנו אותו על שלא נבנה מקווה בעתו ובזמנו.

למחרת, קמו לנחמו חשובי השכונה ועסקניה, וימאן להינחם. אותו היום רק שתי מילים התגלגלו על שפתותיו היבשות והרועדות: "מקווה. מקווה טהרה..." אחר כל זאת, הגיע הכסף ליעדו ונבנה מבנה הטהרה לשם ולכבוד, אך כל אותם חידושים אבדו ולא שבו. וכשתם ריח השרפה מרחוב החומה השלישית, כך אומרים, נדמה היה כי זקַן ר' יחיא. קפצה עליו זקנה ומיאנה לעוזבו.

אך מלימוד תורתו לא אמר די ואחר כל זאת ישב וחיבר ספרו "יש מאין":

"ומאז נתייאשתי מלכתוב עוד מה שמזדמן כלל ועיקר... אך חזרתי מסברא ראשונה והתחלתי עוד הפעם ללקוט בשושנים מה שחנן ה' עבדו..."

ר' יחייא נתבקש לישיבה של מעלה ביום טו' אלול שנת תשנ"ד (1994). נטמן בגבעת שאול.

יהיה זכרו ברוך, זכותו תגן עלינו.