גבולות התקינות הפוליטית

ננקה את השפה מכל ביטוי גזעני, סקסיסטי, שוביניסטי, גילני או ביטוי מפלה אחר וכך נימנע מפגיעה באוכלוסיות חלשות.

עו"ד ברק קדם , כ' באלול תשע"ח

עו"ד ברק קדם
עו"ד ברק קדם
צילום: ישעי חזני

התקינות הפוליטית – הפוליטקלי קורקט – גורסת כי השפה מעצבת מציאות ולכן בשינוי השפה נתקן את המציאות ונמנע עוולות חברתיות.

זו שיטה שבאה לקדם מיעוטים וחלשים על ידי שינוי השפה. ננקה את השפה מכל ביטוי גזעני, סקסיסטי, שוביניסטי, גילני או ביטוי מפלה אחר וכך נימנע מפגיעה באוכלוסיות חלשות.

התקינות הפוליטית מקודמת על ידי אליטות וחוגים אינטלקטואלים מסוימים בעוצמה רבה, לעתים תוך הפעלת טרור פוליטי וחברתי כלפי כל מי שמעז לסטות מכלליה הנוקשים.

חופש הביטוי מאפשר לפגוע בכל הקדוש והיקר לאנשים מהצד הלא נכון, להתריס בפני כל דת ומאמיניה, אך יש לה גבול חד, ברור ונוקשה – גבולות התקינות הפוליטית.

בשנת 1633 דנה הכנסייה הקתולית את גליליאו גליליי למעצר בית עד ליום מותו תשע שנים לאחר מכן, כיוון שהעז לתמוך בתיאוריה של ניקולאוס קופרניקוס אשר קבעה כי כדור הארץ סובב סביב השמש ולא להפך.

עברו כמעט ארבע מאות שנה. תוכן האמירות האסורות השתנה, אך עצם האיסור במקומו עומד. גם העונש על אמירה אסורה השתנה. במקום מעצר בית, צפוי הכופר בתקינות הפוליטית להוקעה, הכפשה, חרם ונידוי. כך למשל, מדען אקלים שיעז לפקפק באחריות הגורם האנושי להתחממות הגלובלית ויציע תיאוריה חלופית יוקע. עבודותיו לא יפורסמו, הוא יושם ללעג ושחוק בברנז'ה האקדמית ובעיתונות, וקידומו המקצועי ייעצר.

חוגים רבים באקדמיה הפסיקו לעסוק במציאות כפי שהיא והחלו לעסוק בהגדרה מחדש של המציאות בצורה הנקייה מכל אי-תקינות פוליטית. הגיעו ימים בהם לא ניתן להסתמך על מחקרים אוניברסיטאיים בתחומים רבים כיוון שהם מוטים על ידי חסידי התקינות הפוליטית או – גרוע מכך – על ידי חוקרים היראים מעריצי השפה.

מסתבר שהליברליות והעריצות לא נמצאות בשני קצותיו של קו ישר אלא בתחילתו ובסופו של עיגול כך שליברליות יתר מתמזגת בעריצות. דווקא התנועה הסופר-ליברלית החייתה את ה'שיחדש' של ג'ורג' ארוול. זרועות התמנון שלה נשלחו לכל עבר ובעשור האחרון הגיעו גם אל המשפט.

ה'שיחדש' כבר שכנע אותנו שמלחמה היא שלום ושהגבלה חמורה של השפה היא ליברליזם. עכשיו הגיעה שעתם לומר שפגיעה קשה בזכויות האדם של הפרט החלש ביותר היא הגנה על זכויות האדם.

קחו למשל את המקרה של שאול ודומיו. שאול נולד לחיי סבל מעטים ורעים. הוא נולד עם 'תסמונת האנטר' שגזרה עליו פיגור שכלי, עיוורון, חרשות, עיוותים בעצמות, כאבי ראש וכאבי מפרקים קשים מנשוא, אברים פנימיים מוגדלים, קשי נשימה, תחלואים נוספים ותוחלת חיים צפויה של עשר עד עשרים שנה.

בטרם נישואיה עברה אמו בדיקה גנטית מקיפה בבית חולים כדי לבדוק אם היא נושאת פגם גנטי השכיח במשפחה הגורם לתסמונת האנטר. לאחר שראתה מקרוב את הסבל שגורמת התסמונת היה מנוי וגמור עמה לא להביא ילדים לעולם אם היא נושאת את הפגם הגנטי, אך התוצאות קבעו חד משמעית כי היא אינה נושאת את הפגם. על סמך תוצאה זו נישאה האם, הרתה וילדה את שאול. או אז נודע כי הבדיקה הגנטית הייתה רשלנית.

הוגשו שתי תביעות כנגד בית החולים. הראשונה, תביעת ההורים על נזקם קרויה 'הולדה בעוולה'. השנייה, תביעת שאול על נזקו קרויה 'חיים בעוולה'. זכות התביעה של ההורים הוכרה על ידי כולי עלמא, אך בעניין זכות התביעה של הילד נפלה מחלוקת. החוק מגדיר נזק כהרעה ממצב קודם. האם נגרם לשאול נזק בלידתו?

בשנת 1982 הגיעה הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון. השופטת בן פורת קבעה בדעת הרוב כי נכיר בזכות התביעה של הילד רק במקרים חריגים במיוחד בהם ניתן יהיה לקבוע כי טוב לו שלא נברא משנברא. כלומר במקרים בהם האדם הסביר יסבור כי היה עדיף לו שלא להיוולד כלל מאשר להיוולד לחיי סבל בעוצמה כזו.

מכוח הכרעה זו של בית המשפט העליון, פוצו ילדים רבים שנולדו עם נכויות קשות וחיי סבל בשל רשלנויות בתי החולים שלא אבחנו את נכותם. ואולם, בשנת 2012 ביטל בית המשפט העליון – בהרכב בראשות השופט ריבלין – את פסיקת השופטת בן פורת וקבע פה אחד כי אין להכיר בעילת 'חיים בעוולה'. משמעות הדבר כי הילד לא יוכל לתבוע פיצויים מבית החולים.

שש טענות הועלו לשלילת זכות התביעה מהילד. לדעתי – כפי שכתבתי במקום אחר – אף אחת מהטענות אינה עומדת במבחן לוגי. בשל קוצר היריעה אתמקד בטענה אחת של השופט ריבלין לשלילת זכות התביעה של הילד.

כאמור, החוק מגדיר נזק כהרעה ממצב קודם. ממילא רק אם נקבע כי המצב הנוכחי גרוע מהמצב הקודם ישנו נזק. טען השופט ריבלין כי הכרה בזכות התביעה של הילד פוגעת בכבוד האדם של אנשים עם מוגבלות כיוון שהיא מתייחסת אל חייהם כנזק. 'הגדרת חייו של אדם בעל מוגבלות כנזק אינה מוסרית' אמר השופט ריבלין.

טענה זו המקדשת את הטוהר המוסרי של המילים ובכך שוללת פיצוי משאול ודומיו, אינה נכונה מכמה פנים. ראשית, כשאנו טוענים כי שאול ניזוק בעצם לידתו איננו טוענים כי חייו הם נזק אלא כי המום המייסר הנלווה אליהם הוא נזק. אנחנו טוענים כי בעיני האדם הסביר המשקל השלילי של הסבל והייסורים של שאול גדול מהמשקל החיובי של חייו של שאול, ולכן במאזן הכולל טוב היה לו שלא נולד משנולד. חייו בעלי ערך כחיי כל אדם, אך למרבה הצער ערך סבלו גדול מערך חייו.

שנית, החוק מתיר להפיל עובר בעל מום גופני או נפשי. מכאן כי החוק סובר כי יש מצבים בהם אנו אומרים כי עדיף לא להיוולד מאשר להיוולד לחיי סבל. קרי, מצבים בהם חיי סבל הם נזק לעומת העדר חיים כיוון שהם גרועים מהם. ההכרה בהיתר הפלה של עובר בעל מום קשה, לצד אי ההכרה בנזקו של  בעל מום זה לאחר שנולד יוצרת דיסהרמוניה.

שלישית, האמירה כי הכרה בזכות התביעה של הילד פוגעת בכבוד האדם של הנכים שמה את קבוצת הנכים במרכז על חשבון האדם הנכה הבודד התובע את נזקו. המעמד החוקתי הגבוה שניתן לזכויות האדם בא למנוע רמיסת זכויות הפרט בשם אינטרסים של הקבוצה. השימוש בשם זכויות האדם בכדי לרמוס את זכויותיו של הפרט, הוא בבחינת יכה יוסי את יוסי. שימוש בשם הזכויות על מנת לקעקע אותן.

רביעית, עומד בפנינו הילד שאול ומבקש פיצויים על הסבל אליו נולד בשל רשלנות בית החולים. אומר לו השופט ריבלין אם ניתן לך פיצויים זה יפגע בכבוד האדם שלך כיוון שבכך נאמר כי חייך מוגדרים כנזק. כדי למנוע ממך אמירה פוגענית ולא מוסרית זו, ניתן לך להתגולל בייסורך ללא עזרה סיעודית, ללא כסף לתרופות שאינן בסל הבריאות, וללא מכשירים רפואיים שיקלו במעט את חייך הקצרים.

השפה מעצבת מציאות. לכן נבחר במילים נקיות ומוסריות, המכבדות את הנכה ומתעלמות ממומו. אנו עוצמים את העיניים כלפי המציאות וחולמים עולם מושלם בו כולם שווים.

שאול פוקח את עיניו ואינו רואה, את אוזניו ואינו שומע, את שכלו ואינו מבין – בשל תסמונת האנטר שגרמה לו לעיוורון, חרשות ופיגור שכלי. חסידי עריצות השפה פוקחים את חושיהם אל המציאות אך הם לא רואים, לא שומעים ולא מבינים מאומה מלבד העולם המדומיין שיצרה שפתם הנקייה. מסתבר שתסמיניה של תסמונת התקינות הפוליטית אינם שונים מתסמונת האנטר.