ושבת עד ה' אלקיך

הרב יעקב הלוי פילבר , כ"ג באלול תשע"ח

עצמי

בספרו סיפורי חסידים [מועדים עמ' 43] כותב הרב זוין: "בשבת שובה אמר המגיד ממזריטש 'תורה' על הפסוק: 'ושבת עד ה' אלקיך'. בדבריו ביאר המגיד כי עבודת התשובה צריכה להיות עד אשר שם הוי' שהוא למעלה מהעולמות, יהיה אלוקיך, שא־להים (86) בגימטריא הוא "הטבע" (86).

כל החבריא קדישא היו בהתעוררות גדולה מתורה זו, והצדיק ר' זושא מאניפולי שהיה באותו מעמד אמר: איני יכול להגיע למעלת תשובה זו שאמר רבנו, ועל כן אחלק את התשובה לחלקים, כי תשובה היא ראשי תיבות: "תמים תהיה עם ה' אלקיך, שויתי ה' לנגדי תמיד, ואהבת לרעך כמוך, בכל דרכיך דעהו, הצנע לכת עם ה' אלקיך".

לכאורה יש כאן שתי תפיסות בעניין התשובה: המגיד ממזריטש רואה את התשובה כנפרסת על עולם ומלואו, "התשובה שקדמה לעולם" [פסחים נד א] היא פועלת עד שלא נברא העולם ומשנברא העולם, היא מתייחסת לא רק לחטאו האישי של האדם הבאה מבחירתו החופשית, אלא באה גם לתקן את נפילת העולם בעת הבריאה ואת נפילת האנושות בחטא אדם הראשון.

כך שכל תינוק הבא לאויר העולם, עוד קודם שחטא חטא כל שהוא, כבר נמצא בתוך שני מעגלי נפילה: נפילת העולם בעת הבריאה, ונפילת האנושות בחטא אדם הראשון, ואם לכשיגדל ויחטא בבחירתו החופשית, אז יפיל עצמו למעגל השלישי של הנפילה. ועל התשובה של שלושת הנפילות הללו דיבר המגיד בדרשתו, וזאת כוונת המגיד: "ושבת" - תשובתך צריכה להיות – "עד ה' אלקיך" - עד שהמקור האלקי (הויה) וההתגלות (אלוקיך) יתאחדו, ככתוב: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

רבי זושא לא בא לחלוק על רבו המגיד, הוא מודה שהתשובה בשלמותה היא תשובת ההויה כולה, והיא התשובה שתתגלה באחרית הימים כשהארץ תמלא דעה את ה' כמים לים מכסים, לכשידע כל פעול כי ה' פעלו. אבל לגביו רעיון זה הוא נשגב, שכדי להגיע לרום פסגתו של התשובה צריכים להתחיל להעפיל אליו משלביו הארציים, במובן זה יש לראות את התשובה כסולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמימה, והשלבים הארציים של הסולם הם הפסוקים שהביא ר' זושא.

מהו המיוחד בחמשת הדוגמאות שמהם בונה רבי זושא את תשתית התשובה? מלבד היותן מצוות כלליות הכוללות את התורה כולה, יש בהן יחוד נוסף שבקיימו אותן מבטל האדם את ישותו העצמית: כשהאדם תמים עם ה', כל פעולותיו אינן אלא בשביל הקב"ה מבלי להפיק לעצמו תועלת או לקדם אינטרס אישי או משפחתי.

כמו כן אדם המשווה לנגדו תמיד את ה', גם הוא אינו מביט על תועלתו שלו, לדוגמא: אם יש לו ישיבה ולידו ישיבות נוספות, אחת היא לו אם תלמידים לומדים תורה אצלו או במקום תורה אחר [כמו שנהג מו"ר הרב נריה בהקימו ישיבות רבות למרות שהייתה לו ישיבה שלו, והישיבות הנוספות עלולות לפגוע בישיבתו, כפי שאכן אירע] העיקר ששם שמים יתפרסם בעולם.

וכך האוהב את רעהו כמוהו אחת היא לו אם הטובה נמצאת אצלו או אצל חברו, או כאשר האדם יודע את ה' בכל דרכיו, או כשהוא מצניע לכת עם אלוקיו, בכל המקרים האלו האדם מבטל עצמו מפני בורא עולם מבלי להבליט את עצמו או מבקש שההצלחה, העוצמה והכבוד יהיו רק אצלו, אחת היא לו שהעיקר ששם שמים יתקדש, אם ממנו או מכל אדם זולתו. וכך רואה גם רבי זושא את הבסיס של תשתית התשובה, שכאשר החברה האנושית תגיע אליה, אז תוכשר להתרומם ולהעפיל אל פסגת התשובה, ואז יתקיים בנו גם: "ושבת עד ה' אלקיך", כדברי המגיד.

מהי ה"תשובה" שאליה התכוון המגיד? כוונת המגיד היא שמהמדרשים מבואר שלא זו בלבד ש"התורה קדמה לעולם", אלא שהתורה היא תכנית העולם כמאמרם: "הסתכל הקב"ה בתורה וברא את העולם", ברם ממדרשים אחרים אנו רואים שקיים פער בין תכנית הבריאה במחשבה הבראשית להגשמתה בעת הבריאה, כמו הדרשה שמביא רש"י [בראשית א א]: "בתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת רחמים ושיתפה למדת הדין". או הדרשה המדייקת מכתובי התורה שמתחילה נאמר: "עץ פרי עושה פרי" שיהא טעם העץ כטעם פריו, והיא לא עשתה כן אלא "עץ עושה פרי" שהטעם קיים רק בפרי ולא בעץ.

והפער הזה הוא כתוצאה מהירידה שהתחוללה בעת הבריאה, את הירידה הזו מתאר הרמח"ל בספרו "קל"ח פתחי חכמה" [קלח קל"א]: "העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגתם, כי לכך ירדו בזמן השבירה כדי שיעלו מעט מעט עד שיחזור הכל למדרגה השלימה כקודם השבירה". אבל על עצם הירידה יש לשאול: הרי הקב"ה הוא כל יכול, מדוע לא ברא את העולם מלכתחילה מושלם והיה חוסך ממנו את הנפילה? התשובה היא: שהבריאה נבראה חסרה כדי שלאדם יהיה מה להשלים, ככתוב: "אשר ברא אלקים לעשות".

נוסף לירידת העולם בעת הבריאה אנו מבחינים בירידה נוספת כתוצאה מחטאו של אדם הראשון, וגם ירידה זו סופה להיתקן כמו שכתב הרמח"ל בספרו "דעת תבונות" על חטא אדם הראשון: "והרי לנו בכאן שלושה חילוקים למציאותו של האדם: אחד - מציאותו קודם החטא. שני - מציאותו אחר החטא. שלישי - מציאותו מה שהיה יכול להיות אילו לא חטא, והוא המציאות לעתיד לבא". ועל שתי הנפילות הללו דיבר "המגיד" בשיחתו, שהתשובה אינה רק תיקון החטאים הפרטיים של האדם בבחירתו החופשית אלא התהליך המלא של התשובה היא השבתו של העולם לתכנית המקורית שלו.

רבי זושא לא בא לחלוק על רבו המגיד הוא מודה שהתשובה בשלמותה היא תשובת ההויה כולה, התשובה שתתגלה באחרית הימים כשהארץ תמלא דעה את ה' כמים לים מכסים, לכשידע כל פעול כי ה' פעלו. אבל לגביו רעיון זה הוא נשגב, שכדי להגיע לרום פסגתו צריכים להתחיל להעפיל אליו משלביו הארציים, במובן זה יש לראות את התשובה כסולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמימה, והתשתית הארצית שלה הם הפסוקים שהביא ר' זושא.

רבי זושא לא בא לחלוק על "המגיד", אלא הוא בא לומר לכל החבריא, שהתשובה הגדולה הזו שעליה דיבר המגיד אינה בשלב הזה בת השגה לגבינו, אלא אם כן נקדים לה את התשובה מהחטאים של המציאות שלנו, שחמשת הכללים של התשובה הארצית היא הבסיס לסולם שבסוף התהליך שלו ראשו יגיע השמימה. ואז יתקיים בנו "ושבת עד ה' אלוקיך".