נכנסת עם הכהן לקודש הקודשים?
נכנסת עם הכהן לקודש הקודשים?

מספרים על ה'אוהב ישראל' מאפטא, שידע מה עשה בגלגולים הקודמים של נשמתו, והעיד שבא לכאן כבר בפעם העשירית. בעברו היה נשיא, כהן גדול ועוד.

וסיפרו, שבזמן שאמר את סדר העבודה בתפילת מוסף של יום הכיפורים, היה אומר – 'וכך הייתי אומר', במקום 'וכך היה אומר', כי זכר את הזמן ששירת בכהונה גדולה ביום הכיפורים. (סיפורי חסידים, מועדים, 96).

אפשר לראות בכך סיפור שמספר על דמותו של 'האוהב ישראל', ותו לא. אולם, אפשר לראות בכך סיפור שנוגע לעבודת ה' של כולנו ביום הכיפורים ובכל השנה. באמת, מבחינה מסויימת, כל יהודי אותר ביום הכיפורים ב'סדר העבודה' – 'וכך הייתי אומר'. הכיצד?

בולטת העובדה, שבזמן שהמקדש קיים, עומדת עבודת הכהן הגדול במוקד ההיטהרות של העם כולו. כמובן, כל ישראל צמים ושבים בתשובה, אך עבודת הכהן הגדול תופסת את מרכז הפרשה בתורה העוסקת ביום כיפור (אחרי מות), וכן את רוב מסכת יומא. עבודת העם היא כעין המעטפת הסובבת את עבודת הכהן הגדול.

ונשאלת השאלה – מדוע דווקא עבודת ההיטהרות מהחטא כרוכה בעבודת האיש האחד, כשכולם סובבים אותו?

כדי להבין את התשובה, עלינו להתבונן בדרך שבה הכהן הגדול מביא את העם אל קודש הקודשים. (נקודה זו כתבתי בעבר בפרשת קורח) מצאנו שאחרי המחלוקת על הכהונה בפרשת קורח, ציווה ה' שכל הנשיאים יניחו מטות במשכן, והנה רק מטה אהרון פרח, ואותו ציווה ה' לשמור בקודש הקודשים.

שואל על כך בעל הטורים (פרשת וארא) – הרי בבית המקדש גם העצים הכרותים והמסותתים, המצויים בקירות הבית, היו פורחים, כפי ש"אמר רב זוטרא בר טוביה למה נקרא שמו יער, דכתיב בית יער הלבנון, לומר לך מה יער מלבלב אף בית המקדש מלבלב" (יומא לט, ב). אם כן, נשאלת השאלה – כיצד לא פרחו מטותיהם של נשיאי השבטים, שהוכנסו לתוך הקודש פנימה?

ועונה – מטה אהרון חזר בקודש הקודשים על הנס שכבר אירע בו בעבר לפני פרעה. כשהשליח אהרון את מטהו לפני פרעה, והפכו לתנין, השליכו גם חרטומי מצריים את מטותיהם והפכום לתנינים. מיד בלע מטה אהרון את מטותם. וכך אירע גם כאן – מטה אהרון בלע את מטות הנשיאים, ושב ופלט אותם בחוץ, לכן רק מטה אהרון פרח.

לכאורה, ישאל השואל – אם כן, דווקא נס זה מוכיח שקורח צדק. הרי אם מטה אהרון לא היה בולע את מטות כל השאר, היו גם כל השאר פורחים, נמצא שאהרון מונע מכולם להתרומם?

אלא, שכאן גנוז הרעיון. באמת, הדרך היחידה של המטות להיכנס לקודש הקודשים הייתה בתוך המטה של אהרון, ורק כך הם יכולים לפרוח. בלעדיו, הם כלל לא היו נכנסים. לכן ה' חולל את הנס, שמטה אהרון יבלע את כל המטות. ובאמת, כל המטות פרחו, שהרי מטה אהרון פרח, כשהם היו בתוכו, נמצא שהם פרחו עימו.

וכך הדבר גם בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. העם כולו מתחבר בפנימיותו אל הכהן הגדול, וכשהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, כל העם נכנס עימו. הרי הכהן הגדול אינו כהן גדול מכוח עצמו, אלא רק מכוח העם, לכן כשהוא נכנס פנימה כל העם נכנסים עימו. כך כולם הם בבחינת 'וכך הייתי אומר'.

ועבודה זו היא גם עבודת ההיטהרות מחטא. העבודה כאן היא עבודת הריכוז, כולם מתרכזים לנקודה אחת ממוקדת – עבודת איש אחד במקום אחד בזמן אחד. לעומת זאת, אם נתבונן לעומק – אחד הגורמים המרכזיים לחטא זה פיזור הדעת. וודאי כל חטאי השגגה באים מפיזור הדעת, אך גם החטאים במזיד נובעים מפיזור הדעת. אדם, שישים את הקב"ה מול עיניו ויתרכז בכך, לא יחטא. הרס"ג אומר, שכל חטא בא מחסרון באמונה, כי אם אדם היה חי את האמונה באותו רגע עד הסוף, הוא לא היה חוטא. גם אדם מאמין, ייתכן ובאותו רגע לא מתרכז באמונה.

נמצא, שעבודת ההתרכזות ביום הכיפורים בעבודת הכהן הגדול היא התיקון לפיזור הדעת והנפש הגורם לחטא.

עניין זה ביכולתנו לאמץ ליום הכיפורים ולכל השנה. עלינו להתרכז בקשר שלנו עם ה', לחיות אותו, להתרכז בטוב הפנימי שלנו, וכך נתקן את כל נפילותינו ונעשה אך טוב.

ויהי רצון, שנזכה כולנו להיכנס עוד השנה עם הכהן הגדול לקודש הקודשים, ולהיטהר!