הרגו את המציל

לפני שאהוד ברק הלך הביתה, בשעה טובה, הוא הכמין בלשכתו פצצת השהיה והיא ועדת אור. מהרגע הראשון היה אפשר להבחין בבירור בשם שהיה כתוב עליה: ניצב אליק רון, המפקד הפורש של המחוז הצפוני במשטרה, האיש שהציל אותנו בתחילת השנה ממלחמת תש"ח ב'.

חגי סגל , ה' באלול תשס"ג

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
לפני שאהוד ברק הלך הביתה, בשעה טובה, הוא הכמין בלשכתו פצצת השהיה והיא ועדת אור. מהרגע הראשון היה אפשר להבחין בבירור בשם שהיה כתוב עליה: ניצב אליק רון, המפקד הפורש של המחוז הצפוני במשטרה, האיש שהציל אותנו בתחילת השנה ממלחמת תש"ח ב'.

אם רון לא היה מחסל חיש קל את האינתיפאדה הבוגדנית של ערביי ישראל, היא הייתה נמשכת עד עצם היום הזה, כמו אחותה ביש"ע. דרכי ואדי ערה היו שוממות מיהודים כמו כבישי צפון השומרון, בגליל הייתה פורחת רשת של חנויות שכפ"ץ, ובסכנין היה כבר נפתח סניף רשמי של התנזים.

בניגוד למקביליו הצה"ליים, כבדי התנועה, רון לא האמין בעצימות נמוכה ובשאר קשקושים. הוא השיב לפורעים כגמולם במהירות וביעילות. בלי טנקים, בלי מסוקים, בלי חיסולים ממוקדים. בכך נחסך הרבה דם לא רק לכוחותינו אלא אפילו לכוחותיהם. אמנם נהרגו להם 13 איש בתוך שבוע, אך בזכות הלם מותם נקטעה הלחימה בעודה באיבה וגל השכול נבלם. פורעים פוטנציאליים רבים חייבים לניצב הפורש את חייהם.

במקום להגיד לו תודה ולעשות ממנו מפכ"ל, נעצו השלטונות סכין בגבו. הם תמיד עושים ככה לגורמי בטחון חרוצים. מי שחורג קצת מהוראות הפתיחה באש של יוסי שריד גומר את הקריירה בגרדומי ועדות חקירה או בלינץ' עיתונאי. מדינת ישראל התרגלה להפסיד לערבים בדור האחרון, והיא נוקטת יד קשה כלפי קצינים שמאמינים בניצחונות.

הטיפול שלה באליק רון היה נבזי במיוחד. בשבועות הראשונים לאחר שוך הלחימה באום אל פאחם ובנצרת לא הונחה על סדר היום הציבורי דרישה משמעותית להקמת ועדת חקירה. רק חברי-כנסת ערביים וקומץ שמאלנים קיצוניים תבעו חקירה. הציבור הרחב היה מזועזע משיתוף הפעולה הצבאי בין ערביי ישראל לערביי יש"ע.

יפו, ואדי ערה ואזורים נרחבים בגליל הוכרזו כאזורי סכנה. כלי התקשורת דיווחו על מצפים מכותרים בגליל ועל נהגים יהודים שניצלו בנס מציפורני פורעים בעלי תעודת זהות ישראלית. תגובת המשטרה לאירועים הפחע"יים הללו הצטיירה כסבירה ביותר בהתחשב בנסיבות. גם המחיר שלה.

אבל אחרי כמה שבועות, כשהסיוט התרחק ובחירות 2001 התקרבו, התחילו דיבורים על ועדת חקירה. פתאום צצו טענות שקרבות הרחוב במגזר הערבי היו בעצם הפגנה על רקע סוציו-אקונומי. העיתונים מלאו סיפורים על נערים שוחרי שלום
שנורו בידי קלגסים משטרתיים ועל קרבנות בוגרים שכל חטאם היה משחק שש-בש.

שלמה בן-עמי ואהוד ברק החליטו להקריב את רון במאמץ נואש לזכות במחילת הקולות הערביים. כשהוא לא התנדב להתפטר למענם, הם תפרו לו ועדת חקירה. הניצב היחיד במשטרה שצפה מראש את פעולות האיבה של ערביי ישראל, היה הראשון ששילם את המחיר שלה.

סיכוייו לצאת בשלום מהוועדה היו קלושים מראש. היא חקרה מלחמה בשיטות של מעבדה לזיהוי פלילי, ובמצב עניינים כזה ידם של הערבים תמיד על העליונה. הם הצליחו לבודד כל מקרה מוות, ולטשטש את תפאורת הקרבות סביבו. פרקליטיהם לא התקשו למצוא סדקים בתרגולת הפתיחה באש מפני שהמצב הפסיכולוגי של השוטרים המותקפים מנע מהם לעבוד לפי הספר. עמיתיהם בשבדיה נהגו לפני שנתיים בדיוק באותו אופן כשמפגינים שוללי גלובליזציה סיכנו את חייהם. גם הם ירו אש חיה והרגו מפגינים, אבל שם לא נשמעה שם תביעה לוועדת חקירה. רק אצלנו.

אגב, גם ברק ושלמה בן עמי חפים משפע. רוב ממשלות תבל ומשטרותיו היו מעניקות טיפול דומה לאספסוף אלים המשליך עליהם בקבוקים ובקבוקי תבערה, מצית סניפי דואר, ועושה שפטים בנהגים ממוצא אתני מסוים. זאת לא הייתה הפגנה על רקע סוציאלי, זאת הייתה פעולת איבה המונית ממניעים אנטישמיים, ובמלחמה כמו במלחמה. אבל במקום לתת גיבוי לשוטרים, הקימו ברק ובן-עמי ועדת חקירה. גם הם יצאו ממנה בסוף רע מאוד.

לשר ההיסטוריה לא נותר עכשיו אלא לחייך באירוניה. במשך שנים התפרנס השמאל מעלילות טבח על הימין, והנה הוא עצמו נופל קרבן לעליה דומה. קורה לו עכשיו בדיוק מה שהוא עשה למנחם בגין בדיר יאסין, לאריק שרון בסברה ושתילה, ולבנימין נתניהו במנהרת הכותל. הערבים היום אשמים אז, אך השמאל עזר להם להרשיע בסוף את היהודים. האם הוא ילמד הפעם לקח?