שוב ושוב נשמעות קולות הלכתיים בעניין איסור גורף של עליית יהודים להר הבית. דוגמא לכך היא התבטאותו של הרב עובדיה יוסף שאמר על העולים להר הבית שהם חייבי כרת.

ויכוחים הלכתיים אינם מענינו של מדור "דעות". אבל ישנם ויכוחים תהומיים שההכרעה בהם היא עניין קיומי לכל הציבור היהודי. תוצאותיהם קשורות לעצם ההכרעה בעניין מעמדו של הר הבית שהוא לב המאבק בין היהודים לשונאיהם.

סילוק היהודים מהר הבית זו הכניעה הקשה ביותר לאויב. התדרדרות שהיא אות לבאות. נזכיר כי הסכמי קמפ דיויד נפלו גם משום שאהוד ברק לא היה מוכן להיכנע לכל דרישות הערבים, גם לא, ואולי בעיקר, על מעמד הר הבית. כך גם המאורעות המוכנים "אינתיפאדת אל אקצה" כמו גם פרשת מנהרת הכותל, פרשת החפירות וכו'. כולם קשורים בקרב על דגל המהות. בלשון חילונית מיתוס הבכורה שבהעדרו אבד טעם המאבק. הרבנים המונעים מיהודים לעלות להר הבית, במקומות המותרים על פי ההלכה, נותנים חרב ביד האויב להורגנו.

היינו מעוניינים לדעת סוף סוף מהם המקורות ההלכתיים של הטוענים לאיסור העלייה. מערכת הספקות שהם מציגים ביחס למקום המקדש הופכת לטענה בידי אויבינו מחוץ ומבית כאילו בית המקדש לא היה קיים מעולם. "איה נא אלוהיהם. אפילו הם אינם תובעים מקדשם - משמע שלא היה קיים".

חוקרי הר הבית יכולים להצביע על שפע של נקודות עיגון ודאיות, ארכיאולוגיות והלכתיות היכן עמד המקדש ובעיקר המזבח וקודש הקודשים בדיוק שנמדד במילימטריים, אחת כמה וכמה אם יתאפשרו חפירות בהר ללא הפרעה. גם השיטה היחידה החולקת בגדול על המקובל בישראל מדורי דורות, שיטת האדריכל שגיב אינה חולקת בשאלה היכן הוספו תוספות הורדוס בצפון ובדרום. לכן אפשר בנקל לדעת היכן לא עמד המקדש.

כל אדם שלמד דף יומי בשנים האחרונות והללו מגיעים למאות אלפים יהודים מצאו לפחות חמש סוגיות בהן חוזר התלמוד על האזורים המובחנים בהר הבית המותרים לטמאי מתים טבולי יום. בתוספתא נאמר שאפילו את המת עצמו מעלין להר הבית. בינתיים לא שמענו שום נימוק הלכתי מלבד "חשש לחשש עבדינן" ו"ספיקא לספיקא מצרפינן" ו"גזירה לגזירה סמכינן" ועד הכי והכי אבדה האי עלובתא.

מאז מלחמת ששת הימים מתנוססים השלטים הלא רלבנטיים על "כל הנוגע בהר" ועל "הזר הקרב יומת" המנסים להקיש מהר סיני להר הבית או הטענות המוסרניות האופייניות אך לחלק מהרבנים הציונים הדתיים שנימוקם העיקרי הוא שיש להשאיר גם משהו למשיח או שכך הבינו בשיטת הרב קוק. ראיתי את תמונת הרב צבי יהודה קוק תלויה בלשכתו של הרב ליאור ואף על פי כן הוא אינו הופך דברי אגדה לדברי הלכה. הנימוקים הרבניים דומים לנימוקי הרבנים בתוך השואה מדוע אין לעלות לארץ ישראל.

עניין הר הבית הוא עניין של הצלה. זו ההוכחה שלעם היהודי יש מהות, יש הכרת ערך של הקודש שהוא תכלית קיומנו כעם בארץ ובעולם. לכן אנו שוחרי המקדש, כל היהודים המאמינים והמתפללים ומייחלים לבנין הבית נמשיך לעלות בהר מתוך יראה במקומות שהורו רבותינו ובראשם הרב דוב ליאור, יחד עם רבנים רבים וחשובים. כדאי לראות בספר "קומו ונעלה" שיוצא עתה לאור, שמובא בו סדרה ארוכה של קריאות ופסקים ומאמרים בנושא, לרבות מאמרו –עמדתו של הרב חיים דוד הלוי.

סיבת רוב הרבנים לפסוק על איסור העלייה להר אינה נובעת, לדעתי, מנימוקים הלכתיים אלא מאימת מימוש הזהות והתביעה הריבונית היהודית שתכליתה הקמת המקדש. זאת יודעים המוסלמים וזאת יודעים הנוצרים. יש יהודים שמאיימים באפוקליפסה אם נממש את זכותנו בהר אבל הם אלו שיביאו אותה כי הם מחסלים את כוח ההרתעה הרוחני של היהודים ובאין כוח הרתעה רוחני אין כוח הרתעה פיזי.

לדעתי, עלינו לתבוע את הקמת המקדש בזמן הזה שהיא מצוות עשה שמחייבת בכל הדורות, ואינה קשורה כלל במשיח, ואסור להטיל מורך בישראל.

נראה שהרב שלמה גורן זצ"ל הורה דבר אחד בימי כהונתו כרב ראשי ודבר שונה לאחר שהופרש מן הכהונה כמו בספרו "הר הבית" שכולו טרחה עצומה בעניין זיהוי האזורים המותרים בעלייה, בלשון פשוטה: הר הבית במלוא היקפו כולל שלושה מתחמים. מחנה ישראל שהוא כל הרמה המוגבהת שהוספה להר הבית המקורי המכונה תוספות הורדוס. מחנה לויה הוא כל השטח עד לעזרת ישראל ועד לגדר חצר המקדש –החיל והסורג - שהוא שטח המותר ליהודים שטבלו כהלכה, הנועלים נעלי בד והבאים לצורך מצוות ראיון ומצוות כיבוש.

נציין שהרבנות הראשית הקודמת הקימה וועדה להקמת בית הכנסת על הר הבית שבה חברים שבעה רבנים ממועצת הרבנות הראשית. ודאי שהרבנות לא הייתה מקימה ועדה שכזו אם העלייה הייתה אסורה לחלוטין. לפיכך איננו מבינים גם את עמדתו של הרב הראשי הנוכחי הרב עמר.

מתוך שיחות אישיות שניהלתי עם רבנים אחדים, חברי מועצת הרבנות הראשית, מהם רבני עיר מפורסמים שגילו דעתם כמו הרב שאר ישוב כהן, הרב שמואל אליהו ואחרים נוכחתי שהם תומכים בעליה להר הבית ואחדים מהם אף פרסמו מאמרים על כך. נראה שזריעת טרור על ידי הרבנים שזכו למשרות הבכירות, שאולי גם היה תנאי למינויים, היא הגורמת להם להסתיר את דעתם או להתאימה לרבנותם מטעם.

יתכן שבעניין הר הבית הרב עובדיה טועה ובית דין ששגו חייבים להביא קרבן על שגגתם כדוגמת טעות אחרת שהרב כבר הודה בה, לפחות לפי פרסומי ש"ס ערב הבחירות האחרונות, והיא פרשת פיקוח הנפש דרבים בעניין הסכמי אוסלו. פסיקתו של הרב בפרשת הר הבית אפשר שהיא המשכה של אותה הטעות ומניעיה. נזקה הלאומי והרוחני ממשיך את הטעות הראשונה ומונע מעם ישראל לתבוע מעצמו הקמת בית המקדש ומאפשר חלוקת ירושלים וויתור על מדינת היהודים והקמת מדינת כל האזרחים ובפועל תבוסה מוחצת של היהודים. היינו השמדתם והגלייתם מארץ ישראל.

הפתרון לסוגיה מהותית זו, סוגיית העלייה להר הבית, כמו לכל הסוגיות הלאומיות שיש להן משמעות הלכתית, ולאיזו אין, הוא הקמת בית דין תורני עליון (מעין סנהדרין) בלתי פוליטי (ביטול כל המפלגות הדתיות והחרדיות) שבו מיוצגות כל הרבנויות יראות השם (האורתודוכסיות) שפסיקתו מחייבת את כל ישראל לרבות החתום על מכתב זה שיסור בשמחה למרותו בתנאי שיתקיים בבית הדין חופש הדיון ההלכתי על ידי הראויים לכך.