לערבים זה ברור
לערבים זה ברור

סכסוכי דמים בחברה הערבית ובכללה הפלסטינית לא נפתרים בהכרח בבתי המשפט אלא באמצעות מנגנונים חלופים כדוגמת מוסד הבוררות.

בשיטת הבוֹררוּת הצדדים לסכסוך מסכימים לשטוח את עמדותיהם ללא יכולת ערעור בפני צד שלישי אובייקטיבי- הוא הבורר, על מנת שזה יכריע בסכסוך ויביא לסולחה המיוחלת שתסגור את מעגל הדמים.
בדרך כלל מתמנה כבורר שיח' או מנהיג מכובד בעל השפעה, עוצמה וכוח, בכדי שניתן יהיה לאכוף את פסק הבוררות שלו ללא דיחוי וללא עוררין, ובכך למנוע מצב של זילות הפסק, הבורר ומוסד הבוררות בכללותו.

אחריות וערבות

בסכסוך דמים בחברה הערבית אין הרוצח לבדו מצוי תחת מצוד ואיום ממשי על חייו, כחלק ממנגנון הנקמה שמקורו במצוות הדת, אלא כל משפחתו המורחבת נמצאת בסיכון, עד אשר ייתפס הרוצח וימוצה עמו הדין.

הליך מיצוי הדין משית אחריות רבה וגובה מחיר כבד ממשפחתו של הרוצח בעצם העובדה כי עליהם לשאת בעול הפיצוי הכלכלי, לרוב סכום כסף נכבד למשפחת הקורבן, ובנוסף להיות מגורשת מבתיה ומכפרה למחוזות רחוקים.

כאמור, החלופה לכך באין הסכמה הינה בהמשכו של מעגל שפיכות הדמים עד לנטילת חייו של הרוצח לכל הפחות. על כן החלופה שמציעה הבוררות לצדדים המעורבים, מטיבה עם חייו של הרוצח ובני משפחתו במידה רבה, כמו גם מביאה לשקט ולרגיעה בסביבה הקרובה.

ההיגיון המנחה פשוט למדיי- כל עוד סכסוך הדמים פתוח בין הניצים אזי ישולם דם תמורת דם, כך למעשה ימשך לו מעגל הדמים זמן מה, יתכן אף שלמשך שנים רבות, עד למצב בו יוכחד או יותש הצד הפוגע ויהיה נאות לפצות ולשלם בכסף וברכוש אחר, במקום בדם אנשיו.

הסכם הפיצויים כשלעצמו אינו מספק בהכרח, על כן תיווסף אליו הדרישה ממשפחת הרוצח לעזוב את מקום מושבה ולהגר למקום רחוק, בו הסיכוי שבני המשפחות יפגשו באקראי נמוך. כזאת יעשה בכדי לאפשר לחיים של משפחת הקורבן להתנהל ללא גירוי רגשי מיותר, בתקופה בה כל ניצוץ יכול להצית מחדש את סכסוך הדמים כהרף עין.

למעשה, זו פעולה שנועדה להרחיק את הצדדים זה מזה ולצנן את האווירה הלוהטת באמצעות החלטה על העברה ("טרנס") הוגנת ("פייר") של הצד הפוגע.

הרתעה

לתוצאות הליך הבוררות, הנעשה לרוב באופן פומבי, יש משמעות רבה גם במימד ההרתעתי -החברתי ולא רק במימד הכלכלי המשפחתי והאישי הברור לכל.  

להבדיל ממנגנון בתי המשפט המוכרים, שיש הטוענים ש"גלגלי הצדק בהם טוחנים לאט" ומאפשרים ערכאות ערעור שבסוף כמעט ואינם גובים מחיר ממשפחת הרוצח, במנגנון הבוררות בחברה הערבית מיושמות ההחלטות במהירות רבה על כל הנוגעים בדבר.

לאחר מתן החלטתו של הבורר תגורש משפחת הרוצח מהכפר תוך ימים ספורים והפיצוי הכספי יימסר במזומן, ללא צורך במנגנוני הוצאה לפועל בהכרח, בזכות גיוס משאבים כולל מצד בני משפחת הרוצח.

המנגנון המסורתי בחברה הערבית מקנה חשיבות רבה לאחריות ולערבות ההדדית הקיימת במשפחה (חמולה) באופן מובחן מהחברה המערבית. על כך גם גאוותם ואין הם מסתירים זאת.

בשעה שבחברה המערבית כל אדם עומד בפני עצמו ואחראי למעשיו, בהנחה כי הוא כשיר מבחינה משפטית, בחברה הערבית המסורתית ניצבת מאחורי האדם משפחתו כולה, בראש ובראשונה אביו ואמו כאחראים הישירים להתנהלותו, התנהגותו וחינוכו, כמו גם אחיו ודודיו מצד האב והאם כאחד. הווה ברור למשפחה הערבית שאין ביכולתם להתנער לחלוטין ממעשיו של בן המשפחה, ולפיכך גם הם נושאים במידה לא מבוטלת של אחריות כחלק מהלכידות החברתית והמשפחתית, המאפיינת את החברה המסורתית.

עצם הידיעה כי על פשעי הפרט עלולה לשלם משפחתו כולה מחיר כבד בעל השלכות מרחיקות לכת במלוא מובן המלה ותרתי משמע, יש בה משום להרתיע את הפושע המועד לכאורה ולחזק את מנגנוני השליטה והבקרה של המשפחה על פרטיה.

מתה האמפתיה

המעניין בדבר הוא כי האמור עד כה ברור למדי, מתקבל ומובן בקרב האוכלוסייה הערבית והפלסטינית בפרט, בכל הנוגע למערכות היחסים הפנימיות בינם לבין עצמם.

נשאלת השאלה מה יקרה אילו יאומצו חלק מהכללים הללו, המקובלים על החברה הערבית-פלסטינית כדוגמת הגירוש, בנוסף לענישת הפרט עפ"י דין על ידי הממשל הצבאי השולט בשטחי יהודה ושומרון, בבואו לדון מחבלים שרצחו יהודים, בין אם נתפסו ובין אם נמלטו וזהותם ידועה.

הרי בחלק ניכר ממקרי הרצח המבוצעים בדור הזה בפרט, מובעת בפרהסיה תמיכה של בני משפחות המחבלים במעשי הרצח והטבח, מזוויעים ואכזריים ככל שיהיו, כך שלמעשה אם במקרי רצח בתוך החברה הערבית- פלסטינית עוד יש ספק לגבי חומרת הענישה למשפחה כולה וגילויי אמפתיה יתכנו כלפיה, אזי כאן הדבר מתפוגג כלא היה והופך את הענישה לאפשרית ואף ראויה, אילו רק הייתה מתקבלת ההחלטה.

מה למדים אנו?

לאור הכתוב עד כה, ניתן ללמוד בכללה ובקצרה מההחלטות של מוסד הבוררות בחברה הערבית והפלסטינית ויישומן בפרט, לפחות חמישה דברים:

ערבים יודעים, מבינים ומכירים, לא פחות טוב מהיהודים (ואולי אף טוב יותר), מהי אחריות וערבות הדדית במשפחה ובקהילה הקרובה.

ערבים נכונים לשאת בתוצאות מעשיהם של בניהם הרוצחים ולשלם מחיר ניכר בעבורם. לדידם של הערבים, אין פסול או מניעה דתית, תרבותית ומשפטית בגירוש משפחת הרוצח מביתה, אדמתה וכפרה, אליהם הייתה קשורה בטבורה מזה עשרות או מאות בשנים לטענתה.

מכאן שאם משפחתו של רוצח מחברון עברה כולה להתגורר בשכם אזי משפחה משכם יכולה לעבור לעזה באותו אופן ואין זה בהכרח נורא, בלתי נסבל או בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין בחברה הפלסטינית המסורתית לכאורה.

אין פסול במימוש גזר הדין באופן מיידי ונחרץ ללא פשרות, הכולל פיצוי ממוני וגירוש בנוסף לו. החמולה יודעת להתארגן מהר ולגייס את המשאבים הנדרשים כמו גם למצוא פתרונות דיור חלופיים במקומות מרוחקים למי שחפצים ביקרו או לכל הפחות בחייו.

החברה הישראלית הפכה לאינדיבידואליסטית ברבות השנים, מאז תקופת החלוצים ועד לימינו אנו. מעמד הערבות ההדדית בחברה נשחק במקומות מסוימים ובמקומות אחרים מנסים לשמרו ונאחזים בו בחוזקה רבה. תהליך דומה, אם כי איטי בהרבה, החל במקומות מסוימים בחברה הערבית המסורתית אך עדיין ניתן לשער כי ההבדל והפערים בין התרבות הישראלית לערבית ולפלסטינית עודנו נוכח ורב. ככל שהערבות ההדדית גבוהה יותר כך השפעת הכלים שתוארו משמעותית יותר וביכולתה לרסן, להרתיע ולסייע בסיכול טרור.

למחשבה ולסיכום

ישנה חכמה לא מעטה בתרבות הערבית שהוכיחה עצמה במקומות בהם השתמרה ללא התערבות מערבית פטרנליסטית ואליטיסטית. דבר הראוי לכבוד ולהערכה ולא לזלזול גורף והשמצה גסה.

בבחינה של מנגנון הבוררות והענישה בחברה הערבית נמצא שישנה הבנה ויכולת להכיל ענישה כבדה על משפחת הרוצח ולא רק עליו, בגין מעשה הרצח.

בשנת 2002 בעקבות סכסוך אלים בין שתי החמולות ג'רושי וקראג'ה בשכונת ג'ואריש ברמלה, סיכמה המדינה עם חמולת קראג'ה שזו תעקור לאזור הצפון והרסה את בתיה.

באזור יהודה ושומרון הדבר שכיח יותר ומתבצע במסגרת הליכי בוררות פנימיים לפיהן משפחות פלסטיניות מגורשות מהרי חברון להרי השומרון.

לאחר שישנה הבנה כי המהלך אפשרי, מתקבל על הדעת ואף מוצדק בעיני הערבים כשנוגע הדבר לדמם הם, אזי אמליץ לשקול את שיעתוקו ויישומו כלפי משפחותיהם של מחבלים שרצחו יהודים, ומעבר לחילוט רכושם אמליץ לגרשן לאלתר מאדמתן לרצועת עזה כברירת מחדל (או כל מדינה ערבית שכנה שספק אם תיאות לעשות עמם חסד וצדקה) בהליך מזורז, חסכוני ומרתיע, במקום לדון במשך חודשים ארוכים ולא יעילים בהכרח, במסגרת ערכאות משפטיות ישראליות כאלו ואחרות, בהיתר מיוחד ומתוקשר שבסופו נאטם חדר אם אפשר או נהרס מבנה אם "הוכשר".