יודוך עמים כולם
יודוך עמים כולם

וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם:

וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָֽהֳלֹֽה:

וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ:

וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֨ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ:

וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן:

וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו:

וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ ד' אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ:

יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ:

פרשה זו נראית פלאית, ויש לעיין בה בכמה קשיים-

מניין היו לנח שתילי גפן מיד לאחר המבול?

כיצד יתכן שנח הצדיק התמים (עיינו נצי"ב על הפסוק- תמים הוא פסגת המדריגה של הצדיק, שהוא ישר עם ד' ואנשים) משתכר עירום באוהל, ואינו ירא מד'? הרי את התובנה שהיין משבש את כלי החשיבה, וגורם לחטא, ודאי ידע נח.

בפשוטו של מקרא (אף שהאמת ודאי כמסורת חז"ל שסרס אותו, יש לעיין גם בלשון פשט הכתוב, וכמנהג רמב"ן ושאר המפרשים), הרי כל חטאו של חם הוא שאומר לאחיו על היות אביו מגולה באהל. זהו אמנם חטא, אך העונש לכאורה חריף ביותר ביחס אליו ואינו מידתי. עד עולם הוא ובנין יהיו עבדים. מה פשר החטא החמור של חם?

מפני מה קרוי חם 'אבי כנען', בניגוד לייחס הרגיל המייחס את הבן על שם אביו ולא להיפך?

מה ראה חם לסרס את נח אביו, ולספר זאת לאחיו?

מפני מה בני נח לא השתכרו יחד עימו?

מהי המשמעות הפנימית של המעשה המיוחד של שם ויפת אשר כיסו ערוות אביהם?

מהו ההבדל בין מגמת שם למגמת יפת בעשיית המעשה הצודק?

נראה לענ"ד כהמשך לרמזים בפרשנות רבותינו ז"ל לסיפור, שיש לבאר את הפרשה כך-

לפני הכניסה למבול חשב נח שהמגמה האלוקית היא השמדת העולם, ניקוי העולם מחוטאים. נראה שנח חשב שלאחר המבול העולם ישוב לטהרתו הראשונית שעוד לפני חטא אדם וחוה, ללא חוטאים, וישארו רק הוא ובניו, אשר לא חטאו בדור המבול. כך הבין את דבר ד' אליו טרם המבול-  "וַֽהֲקִֽמֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ". ואכן, נח היה צדיק עליון שזכה לברית ד'.

כיצד נראה עולם מושלם? כגן עדן לפני החטא. וכיצד נראה האדם בגן העדן? עירום ובלי גילוי הדעת. נח ידע שהכל אשר עשה ד' הוא טוב, ועל כן גם העץ שבתוך הגן, ממנו אכל באיסור אדם הראשון, עתיד להביא ברכה.

לפיכך- נח ארז מראש בתרמילו שבתיבה יחורי תאנה וזמורות גפן (עיינו רש"י), שניהם ע"פ דעות בגמרא הנם פירות עץ הדעת. נח משתכר ועוזב את עולם הדעת אל ממעל לו. הוא משיל בגדיו, בכוונה או בלי כוונה (תלוי בפירוש המילה 'ויתגל'), ובזה נדמה לאדם הראשון טרם חטאו.

נח הצדיק העליון סבור שהעולם תוקן. לעומתו, חם סבר שהעולם אינו בר תיקון.

חם קרא את המבול בקריאה אחרת לגמרי מנח אביו. בעוד נח ראה במבול טהרה, חם ראה בו פורענות- 'עזב אלקים את הארץ'. אליבא דחם, יש מעתה רק להכנע למציאות החומרנית, ולחדול מלנסות לתקנה. על כן חם קרוי ביחוס שם בנו- כנען. לשון כניעה. חם אינו משתתף בנסיון של נח לשוב למדריגה שטרם החטא, משום שהוא יודע שיש בו חטא גדול מאד, יצר מפעפע שאין להתכחש אליו. חם מסרס את אביו, ופוגם באיבר אשר כל מהותו היא עולם התיקון- הבאת הדורות הבאים אשר יתקנו עולם במלכות שדי. כיוון שאין סיכוי לתיקון העולם, אין טעם לילודה. אכול ושתה כי מחר נמות.

חם ראה את נסיונו של אביו לתקן עולם ע"י המצאת המחרשה, ואת כשלונו. לפיכך הוא מגיע למסקנה שאין לעולם תיקון, וזהו גופא האמירה האלוקית במבול. חם רואה שאחיו שם ויפת אינם משתכרים עם אביהם. בשל כך הוא קורא להם להצטרף אליו לסרסו, על מנת להצהיר שאין לעולם תיקון. בין אם סרסו, בין אם הראה ערוותו, יש במעשה זה אמירה אחת- אין מה לתקן בעולם זה. סירוס הוא זניחת העתיד. וגילוי אביו לאחיו, הוא ראיה לכך (לכאורה) שאיננו בגן עדן כדעת נח, עובדה- הרי יש לו את החוש החומרני ביותר, את היצר המיני.

אולם שם ויפת, רוח אחרת עימם. גם להם קריאה מיוחדת מה קרה במבול. הם סבורים שהמבול לא בא להשיב את האדם כעת למדריגתו טרם חטאו, כדעת נח. הם לא סבורים מאידך, כדעת חם, שעזב אלוקים את הארץ ואין לעולם הזה תקנה.

שם ויפת מצהירים במעשיהם שיש לעולם משמעות, יש לו מגמה, יש לו שם ויופי. אלא שהפוטנציאל הגנוז בעולם אינו גלוי עדיין. יש צורך בתיקון עמוק ועתידי, עד שיפוח היום ונסו הצללים, אז אכן יגיע האדם לתיקון חטאו הקדמוני בגן העדן.

לפיכך- שם ויפת אינם משתכרים עם נח. הם אינם מבקשים להגיע עתה לגן העדן, משום שהם יודעים שאין האנושות ברת הכי לכך. הם יודעים שרק נקי כפיים ובר לבב יכול לעלות להר ד', ולא אדם שחסרונותיו עדיין מפעפים בו. מאידך, הם אינם פורקים עולם כחם ואינן נכנעים ככנען. הם בוחרים בדרך הקשה והאמיתית- עודיבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה. רק בעתיד, יגיע האדם לדביקות של גאולה עם בוראו, יש לתהליך ודאות, אך הוא תהליך ולא הווה. את ברית אביהם הם מכסים. רוצים לומר- יש לתקן עולם ע"י בריתו ששם בבשרנו, אך בצניעות, ובהבנה שיש להזהר בדרך. לא לקפוץ ולהתגלות טרם עת מחד, ומאידך לא לכרות את עצם התיקון.

בעוד יפת מגיע לאמת זו מתוך דרך ארץ ואסטטיקה, שם מגיע לאותה אמת מצד האמת והמוסר האלוקי. שם הוא נשא הסגולה (כדברי הכוזרי), בו מופיעה סגולת הנבואה, נשמתם של ישראל. עמדתו שם של מגיעה מהקשבה לדבר ד' העולה בקרבו, ואנו בני בניו, מאזינים דבר ד' בתורת אמת שנטע בתוכינו.

יפת לעומתו, אינו מקשיב דבר ד', משום שאינו יכול. הוא נכרי, קליפה. אך קליפה בריאה, ישרה ונאותה, אשר עושה את רצון בוראה מתוך המעגלים החיצוניים יותר- דרך ארץ ויופי החיים, ובעיקר דרך החיבור לאחיו שם.

בעוד כלל ישראל דבקים בד' מצד נשמתם, ישנם גויים מקולקלים בהסטוריה המבקשים לפגוע בישראל ובבוראם, כחם אבי כנען. אך ישנם גם גויים ישרים וראויים שלעתיד לבוא, שלא יציהירו 'אכול ושתה כי מחר נמות' אלא מתנהגים בישרות דרך ארץ, וכפי חזון הנביאים שירעו זרים צאננו, יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם.

ישראל הם לשון שררה ושירה. שררת הרוח על תאוות חם, שירת הרוח בידידות עם יפת. על כן נצטווינו לרשת ארץ כנען, להוריש את רשעותו של נחש הקדמוני המבקש להכנע בפני תאוות החומר. א"י היא המקום בו שם יוכל לעבוד את אלקיו, ומאבקינו הנוכחי על ההתיישבות ביו"ש ובכל א"י, נובע מתוך מלחמת העולמים ביננו לחם וממשיכי דרכו- את אלהי הארץ אנו יראים. אולם הייעוד הגבוה יותר, העומד בבסיס עם אלהי אברהם וירושת א"י, הוא הייעוד של תיקון העולם במלכות שדי, ולא מלחמה ניצחית בו- 'יודוך עמים אלהים, יודוך עמים כולם'. ובזה, צדק נח בראייתו הנשגבת כלפי העתיד המבהיק שבו הרשעה כעשן תכלה, ומלאה הארץ דעה את ד'.