מזמור שיר ליום השבת

הרב יוסי יזדי , כ"ב בחשון תשע"ט

פרשתנו מתחילה בפסוק "ויהיו חיי שרה... שני חיי שרה", ומפרש רש"י "כולן שווין לטובה".

השורש של המילה 'שירה' ש. ר. ה הן אותן אותיות המופיעות בשם 'שרה אמנו', ומובא בתוספות (סנהדרין לז ע"ב) שבני ישראל אומרים שירה בשבת במקום המלאכים. על הקשר ביניהם נרחיב בהמשך.

על פי הספר 'חובת הלבבות'(פרק ה) הדרגה הגבוהה ביותר היא 'מידת ההשתוות'. היינו, שאדם חי את חייו בידיעה מתמדת של "שיויתי ה' לנגדי תמיד", ואין אצלו שום שינוי והבדל בין מצב טוב למצב רע, אלא תמיד הוא רואה את הקב"ה.

על פי דבריו כותב השפת אמת זיע"א על מעלתה של שרה אמנו: "והיא מעלה גדולה להיות אדם עומד בתמימותו בכל מה שעובר עליו, ויש ניסיון לעני ועשיר, ושרה אמנו בתחילת ימיה עברו עליה כמה זמנים קשים ברעבון ובלקיחתה לפרעה ואבימלך, ובסוף ימיה היה לה כל טוב, ולא נעשה בה שום שינוי בכל השינויים האלה".

לומדים אנו משרה אמנו את הדבקות והקשר לבורא עולם שחיה את חייה במידת ההשתוות מתוך ביטול לה' יתברך.

מובא מצדיקים: קרית ארבע- 'קריאת ארבע'. היינו, ששרה אמנו ראתה תמיד מול עיניה ארבע אותיות של שם 'הויה' בחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד', ולכן נקברה בחברון לשון התחברות והתקשרות.

שרה אמנו האמינה כול חייה שהיא בידיים הטובות והמחבקות של אבינו בשמיים שעושה הכול לטובתה, ולכן היו "כולן שווין לטובה".

ומתוך כך, היא הורישה לנו ירושה יפה מאוד שעליה בנוי הקיום של עם ישראל 'מידת הביטחון', להאמין ש"טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", שזה ה א' ב' של יהודי- א'מונה ב'יטחון.

ועוד כותב השפת אמת: "שיר אותיות ישר", בני ישראל מכניסים את השבת ב"מזמור שיר ליום השבת", ונאמר שם "להגיד כי ישר ה''', כדי לזכור בישרותו של יוצר בראשית "ולא עוולתה בו".

בנוסף לכך, בשבת קודש צריך האדם צריך לזכור את ישרותו שלו -"והאלוקים עשה את האדם ישר". כי בשבת יש ליהודי את היכולת להתחבר מחדש לעצמיותו הקדושה והטהורה 'חלק אלוק ממעל'.

השבת נותנת ליהודי כוח להיות מקושר ואחוז בנקודת האמונה הפשוטה והתמימה שטבועה בו שהיא 'מידת ההשתוות'.

שבכול מה שיעבור עליו בימות השבוע כול מיני פיתולים ועקמומיות בחינת "כל משבריך וגליך עליי עברו", בהכול יחזיק מעמד בביטחון שלם בהקב"ה- "גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד".

עובד ה' יודע שתמיד יש נקודה טהורה וישרה שלא ניתנת לשינוי, שכול מה שעובר עליו נעשה רק ממנו יתברך. ואין הפרש אצלו בין ירידה לעליה, אלא בהכול הוא מקיים "אם חסד אשירה ואם משפט אשירה".

וכפי שבשיר יש תנועות משתנות של עליות וירידות, והאדם עושה מהן תבנית אחת. כך אדם שמחובר לבוראו אינו מתפעל לא מעליה ולא מירידה, רק יש לו לב אחד וישר לאביו שבשמיים. לא אכפת לו כלום ואינו חפץ בדבר, רק רוצה הוא את הקב"ה בעצמו.

ההבנה שחייו של אדם מובנים מעליות וירידות מביאה את האדם למצב של שירה. יהודי שחי את חייו מתוך אמונה וביטחון הופך מרירות למתיקות, גם כשחשוך מגלה הוא את האור.

סגולת השבת משפיעה על האדם אמונה וביטחון, הידיעה שהחיים של האדם מלאי אורה ושמחה נוסכת בו את הרצון והחשק לשיר לבורא עולם ולהודות לו, וכלשונו של רש"י (ערכין יא ע"א) "אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה".

ומובא במדרש (אותיות דרבי עקיבא) "לא ברא הקב"ה עולמו אלא בשביל שירה וזמרה". ומכיוון ששבת היא תכלית הבריאה, ממילא מובן שבשבת קודש יש לנו את הזכות לשורר ולזמר בקול נעים, לשיר שירי שבת מתוך שמחה וחיות, ערגה וגעגועים להתדבק בחי החיים.

כפי הנאמר לעיל, שרה אמנו נקברה בחברון שהוא לשון חיבור. רבי נחמן מברסלב זיע"א כותב (ליקוטי מוהר"ן תנינא ל"ב) שעיקר ההתחברות וההתקשרות לה' יתברך וקבלת עול תורה, הוא דווקא על ידי ניגון ושירה.

וידוע הסיפור על אחד מגדולי ישראל שחי בדור האחרון שבניו לא הלכו כולם בדרך הישר, וכששאלו לרב מדוע זאת, ענה להם אמנם למדתי תורה בשולחן שבת אבל לא שרתי שירי שבת, ואכן ילדים שרואים אבא ששר שירי שבת בשולחן יושפע עליהם יראת שמים טהורה ואהבת ה' ובוודאי ילכו בדרך הישר