כיבוש יחסי

שינוי דעת הקהל הבינלאומית בדבר היותה של מדינת ישראל מדינה כובשת בשטח רצועת עזה הינה משימה מורכבת שתארך תקופה ארוכה למדי.

אל"מ במיל' טל בראון , ב' בכסלו תשע"ט

דעות מתפרעים בגבול הרצועה
מתפרעים בגבול הרצועה
ערוץ 7

רצועת עזה עודנה נמצאת תחת כיבוש ישראלי בתפישה הבינלאומית. חלקים לא מבוטלים מהעולם הערבי והמערבי מאמינים כי אכן זהו המצב.

האם הדבר משולל כל יסוד? האם עשינו כמיטב יכולתנו על מנת לשלול תפישה זו? התשובה כנראה אינה מוחצת לחלוטין, תרתי משמע.

רצועה היסטורית

בסקירה היסטורית קצרה ומהירה של העת החדשה, למדים אנו כי רצועת עזה נכבשה, בידי הכוחות הבריטיים ובעלות בריתן מהאימפריה העות'מנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, והפכה ב-1917 לחלק מהמנדט הבריטי על ארץ ישראל.

כעבור כ-22 שנה, ב-1949 עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ולאור תוצאות מלחמת העצמאות, עברה רצועת עזה לשלטון מצרים. בשנת 1956 נכבשה רצועת עזה במלחמת סיני על ידי כוחות צה"ל, שהטילו בה ממשל צבאי זמני למשך תקופה קצרה בת כארבעה חודשים. כיבוש זה הסתיים בנסיגה מלאה של כוחות צה"ל והחזרת השליטה לידי מצרים עד ליוני 1967, עת פרצה מלחמת ששת הימים בה נכבשה הרצועה מידי המצרים בשנית, על ידי מדינת ישראל שלא סיפחה את המקום למרות שטרחה, חידשה והקימה בו יישובים לתפארת, שנעקרו ותושביהם גורשו בשנת 2005 בהחלטת ממשלת ישראל, עת נמסרה הרצועה כולה לידי הרשות הפלסטינית.

בחודש יוני 2007, בעקבות סכסוך בין הפת"ח לבין החמא"ס, כבש החמא"ס בכוח את רצועת עזה מידי הרשות הפלסטינית והביא לניתוקה הפוליטי והכלכלי לסירוגין, משטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון.
מאז התבססות שלטון החמא"ס ברצועת עזה, מתקיימים להם סבבי לחימה עצימים יותר או פחות בין החמא"ס לישראל, בהתאם לגובה הלהבות עליו מחליט החמא"ס. סבבי לחימה, ללא כיבוש שטח על ידי ישראל, שאינם מונעים מעבר אנשים וטובין (וגם מריעין ובישין לצערינו), בהתאם לנהלי פיקוח ומגבלות של ישראל ומצרים, הכוללים הגבלות תנועה במרחב האווירי, הימי והיבשתי, במטרה למנוע מעבר אמצעים וחומרים שישמשו לחבלה וללחימה.

בכל סבב לחימה או פרצי אלימות מתמשכים, בהם תוקף החמאס את ישראל, נחלצים להם גורמים מצריים רשמיים לסייע בהנמכת "גובה הלהבות" עד לסבב הבא. הנציגים המצריים המתקבלים ברצועת עזה בכבוד ויראה, מכונים בפי מנהיגי החמא"ס "אחינו המצרים", זאת למרות יחסם הנוקשה והברוטאלי לא אחת כלפי הפלסטינים המצויים בשטחם הגובל עם שטח הרצועה שבשליטת החמא"ס. בכל מקרה אין הם נתפשים כנושאים באחריות כלשהי למצב הפלסטינים וחלילה מלציינם ככובשי הרצועה.

למה? ככה!

בראיון האחרון שהעניק ז'אק דה מאיו, מנהל הצלב האדום בישראל בחמש השנים האחרונות, לעיתונאי אריאל כהנא שפורסם ב9/11 ב"ישראל היום", לרגל סיום תפקידו, צוטט זה טוען ש"ישראל המדינה הכובשת שיש לה כוח על השטחים הכבושים. אפשר לא להסכים, אך זו העמדה של הצלב האדום והיא לא הגיעה משום מקום, אלא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית".

בתגובה לשאלות מקשות של העיתונאי הישראלי ממשיך ז'אק דה מאיו לטעון כי: "בית הדין הבינלאומי לצדק קבע שזה המעמד של עזה. אני מבין שישראל דוחה את העמדה הזו, אבל לנו זה לא משנה. זה מה שאומר החוק".

בהמשך הריאיון הוסיף ואמר: "אני מיידע אותך שהמצב של עזה הוא כיבוש בידי ישראל. אתה יכול לא לאהוב זאת, אך זה המצב. אני מסכים שישראל אינה האחראית היחידה לנעשה בעזה. גם לחמאס, כמובן, לרשות הפלשתינית ולקהילה הבינלאומית יש אחריות. אבל כיצד, לדעתך, אנחנו מצליחים לספק מים ל־1.8 מיליון פלשתינים? התשובה היא שאנו עובדים עם ישראל, עם צה"ל, עם מתאם הפעולות ביהודה ושומרון ולא היינו יכולים לעשות זאת ללא שיתוף הפעולה המקצועי, היעיל והעקבי שלהם. חשוב לדעת שהמוסדות הישראליים ואנחנו פועלים להקל את המצב בעזה מסיבות שונות, ובכללן המעמד של ישראל ככובשת". שום איזכור לאחריות המצרים!

בבחינה של הדברים לאשורם, גם אם אין הם נעימים לאוזנינו בהכרח, למדים אנו כי עצם העובדה שאין אזרחים ישראלים או חיילי צה"ל בעזה, אין הדבר נתפש בעולם כסיום הכיבוש הישראלי כלל ועיקר. מכאן שנסיגת כוחות צה"ל ופינויים הכפוי של היהודים, בין אם מוצדק או לא, משטח רצועת עזה כולה על ידי ממשלת ישראל והשמדת כל זכר להימצאותם שם, כולל מאדמה יהודית ככפר דרום, שנרכשה כדין בשנות השלושים של המאה שעברה ויושבה פעמיים עד להחרבת היישוב ב-2005, אינה נחשבת בעיני רבים כסיום הכיבוש הישראלי.

אדרבא, ישנם גם אלו מאזרחי מדינת ישראל שחושבים כך ותומכים בעמדה כי ישראל עדיין הינה הכובשת והאחראית לנעשה ברצועה ולגורל תושביה, וכראיה לכך התמיכה הרבה המוענקת באמצעותה לשטח הרצועה למרות המצב הביטחוני והקיפאון המדיני.

לא מוכרות לי מדינות ומעצמות נאורות, שבעודן נחשבות ככובשות פעלו הן בנחרצות להחרבת יישוביהן ולהגליית בני עמם דווקא מהשטחים בהם הן שולטות, בין אם לכאורה ובין אם לאו.

אינני מכיר עוד מדינה כמדינת ישראל, שאינה שולטת פיזית בשטח הרצועה ובתושביה הפלסטינים, אלא רק במעברים ובתנועות במרחב הימי והאווירי מכיוונה בשל החשש מטרור מוחשי, הממשיכה להיחשב ככובשת.
זאת בעוד שמצרים, הגובלת אף היא ברצועת עזה ולה היסטוריה של שליטה וממשל צבאי ברצועה, אינה נחשבת ככובשת (סוגיה מעניינית כשלעצמה בהתחשב בעברה המתואר בתחילה) למרות שליטתה המתמשכת במעברים ובתשתיות מסוימות משטחה, השפעתה הרבה על "גובה הלהבות" ברצועה ואף שליטתה הפיזית באוכלוסייה פלסטינית, שאינה נחשבת מבני עמה, המתגוררת ברפיח המצרית וסביבתה, שחלק מבתיה הסמוכים לגדר הגבול "גולחו" זה לא מכבר, ללא תגובה מקומית או בינלאומית, מאז הסכם השלום עם ישראל.

אתגר גדול הוא לשכנע את העולם הנאור לכאורה, כי איננו כובשים עוד את שטח הרצועה, כי האחריות על הנעשה בעזה אינה מוטלת בהכרח על מדינת ישראל לבדה, אלא אולי על המצרים או הפלסטינים דווקא, או שמא הבריטים והעות'מנים שהכניסו את כולנו מלכתחילה לזו הקלחת, אך את זאת אשאיר לדיון אחר אותו יש לעשות בנחת.

אמנת חרב הפיפיות

בהנחה שהתפישה המקובלת בעולם היא כי מדינת ישראל עודנה נחשבת לכובשת, אזי אולי כדאי שנחיל את זכויותינו ככאלה על אויבנו בהסתמך על סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949.

על פי סעיף זה "רשאית המעצמה הכובשת לקבל על עצמה את פינויו השלם או החלקי של אזור מסוים, אם בטחון האוכלוסייה או שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת. פינוי כזה אסור לו שיגרור עקירתם של מוגנים מעבר לגבולות השטח הכבוש... האנשים שפונו כך יוחזרו לבתיהם מיד לתום פעולות האיבה באותו שטח. המעצמה הכובשת, המקבלת על עצמה את ההעברות או הפינויים האלה, תדאג, במלוא מידת האפשרות המעשית, להספקת שיכון נאות שיקלוט את המוגנים, לביצוע ההעברה בתנאים מניחים את הדעת מבחינת ההיגיינה, הבריאות, הביטחון והתזונה, ולבלי לקרוע בני משפחה אחת זה מזה".

סעיף זה יכול שיאפשר לריבון הצבאי ולמדינת ישראל (תוך התנהלות חכמה מול בג"ץ), לעקור משפחות של מחבלים, הידועות בתמיכתן הפעילה בטרור, ממקום מושבן בשטחי יהודה לשטחים בשומרון ולהיפך (במקרה הטוב עבורן), או העברה סדורה של כל החמולה לשטח רצועת עזה (שהרי כאמור, עודנה נחשבת היא כשטח כבוש על ידי ישראל) מתוך דאגה יתירה שלא לקרוע אף אחד מבני המשפחה ככתוב באמנה. בעניין זה כבר כתבתי בהרחבה במאמרי הקודם מיום 7/10 בשם "לערבים זה ברור".

מדינת ישראל תבטיח כמובן שכל מי שפונה "יחזור לכפרו מיד בתום פעולות האיבה באותו שטח" או עם הגעת המשיח, הקודם מבין השניים.

סעיף אחר אותו יש לשקול ולאמץ מתוך אמנה ג'נבה הינו סעיף 53, המתיר להחריב נכסי מקרקעין או להשמיד נכסי מיטלטלין, אם היו אלו במסגרת פעולות צבאיות מחייבות. ללמדנו כי ברצועת עזה יש לשקול יצירת רצועת בטחון רחבה יותר ובה מרכיבי בטחון שונים (שאין זה המקום לפרטם) על מנת למנוע מהמחבלים גישה לגדר המערכת ותשתיותיה, לשדות הנגב וליישובי העוטף.

לא זו בלבד, אלא הסעיף אף מצדיק טיפול יסודי (עד היסודות) בנכסים השולטים על המכשול בעוטף עזה, ועל צירי התנועה הראשיים ביהודה ושומרון המשמשים את כלל העוברים ושבים, מהם מיידים מחבלים בקבוקי תבערה ואבנים לעבר הנוסעים בצירים, כדוגמת ציר 60 וכביש המנהרות בואך עוקף חוסאן.

לסיכום

שינוי דעת הקהל הבינלאומית בדבר היותה של מדינת ישראל מדינה כובשת בשטח רצועת עזה, שטח ממנו נסוגה היא לאחר שהחריבה את יישוביה שלה וגירשה את בני עמה עד האחרון שבהם, הינה משימה מורכבת שתארך תקופה ארוכה למדי.

עד שיפרוץ השלום באזורנו ומדינת ישראל תהפוך ל"חביבת הקהל" לא רק באירוויזיון, מוטב שנפעל לחיזוק האינטרסים הישראלים בשטח, שנדבר ערבית עם הערבים ושנפגע ללא הרף במחבלים ובאויבים המבקשים את נפשנו בנחישות בעקביות ובתקיפות.

מן הראוי כי ננצל היטב חלק מהכלים בהם משתמשים אותם ארגונים הומניטריים (הדואגים לפלסטינים בעיקר) בחסות אמנות וחוקים בינלאומיים, בכדי לחזק את הרתעתנו, לשפר את מצב ביטחוננו ולהבטיח את קיומנו בארץ אבותינו, באותם שטחים כבושים לכאורה, אותם כבש בזמנו רב אלוף במיל' יהושע בן נון, שמעמדם הבינלאומי לא ייפתר במהירה.