אתה הודה אתה זיוה אתה הדרה

הרב יוסי יזדי , ט' בכסלו תשע"ט

יוסי יזדי
יוסי יזדי
צילום: עצמי

פרשתנו מתחילה בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". כותב רש"י "יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה וכו'".

בעל ספר 'הלקח והלבוב' מביא בשם צדיקים, 'באר שבע' הכוונה ליום השביעי - שבת קודש. כל קיום האדם בימות השבוע הוא משבת קודש, ובמידה שיש לאדם דבקות בשבת, כך יכול הוא להגיע לאחיזה ולקשר בריבונו של עולם. בלי כוחה של השבת אין לאדם עמידה מול נסיונות החיים.

אומרים חז"ל (מגילה  יז, א) לפני שיעקב אבינו יצא לגלות היה מוטמן בבית עבר ארבע עשרה שנה, והשנים הללו היו הכנה לימי הגלות. יעקב אבינו ידע שלפני שהולכים אל לבן הארמי צריכים להיות קודם בבית המדרש, כדי להכין את עצמו בצידה רוחנית לדרך ארוכה.

ללמדנו, שכך צריך האדם לנהוג, שקודם שיוצא לחיי המעשה, לפני שהולך לחרן- חרונו של עולם, לפני שיורד לתוך הרחוב שמושפע מרוחו של לבן, מוכרח הוא הכנה מקודם, והיא קדושת השבת. 

כשיעקב אבינו הלך חרנה, שראה החרון אף הגדול של חומריות העולם הזה, מיד 'ויפגע במקום', ואמרו חז"ל (ברכות כו, ב) שתיקן אז תפילת ערבית.

ובספר 'הלקח והלבוב' מסביר בצורה נפלאה: "כי במוצאי שבת צריכים להתפלל לה' יתברך להיות ניצול מהיצר הרע הגדול של ימי המעשה הבאים. וידוע כי כפי חשיבות הדבר, כן הוא גודל ההסתר והתנגדות היצר הרע לזלזל בתפילה זו, שתהיה במהירות בלא כוונה, כי אינו רוצה להניח לאדם לבוא לידי איזה אחיזה בקדושה.

וכשבא הזמן של מוצאי שבת, בעת שיוצאים מהאור הגדול של שבת לתוך החושך של החרון אף, אז הוא הזמן לקיים בחינת 'ויפגע במקום', להתפלל תפילת ערבית שהיא קיום ויסוד הצלחת האדם."

בפרשה הקודמת קראנו את הפסוק "ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא", ופירש הרה"ק רבי יחיאל מאיר מגאסטינין זיע"א בספרו 'מי הים'- זה נכנס וזה יוצא. כן הוא במוצאי שבת בעת צאת השבת, וקדושת יעקב יוצאת אחר גמר סעודה שלישית שהיא כנגד יעקב אבינו, אז בא עשו אחיו חס ושלום, כוחות הטומאה באים ביתר שאת וביתר כוח.

והתרופה לכך היא עניין "יציאת הצדיק עושה רושם", היינו 'הרשימו' כפי שכותב 'השפת אמת' זיע"א: "וכן מצינו בבריאתו של עולם שכל זמן שלא ברא הקב"ה את עולמו לא היה לעולם מציאות, כי לא היה רק השם יתברך. ואחר הבריאה זה קיום כל העולם מה שהניח הקב"ה רשימה המקיימת הכל כנודע ליודעים."

על דבריו מבאר 'הלקח והלבוב': ויש לפרש כל העניין  על מוצאי שבת, כי ביום השבת הקדושה היא בהתגלות-' הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה', כי בשבת יש לכל אדם הודה זיוה והדרה. אבל בצאת השבת בעת שפנה הודה זיוה והדרה, אז מניחה השבת רושם, ומזה הרושם יכול להיות לאדם תקומה כל ימות השבוע. ועוד, שיוכל להמשיך קדושת השבת לתוך החרון אף של ששת ימי המעשה ולרומם את המעשים הגשמיים."

כותב הרבי 'הבית ישראל' זיע"א: הדין בספר תורה הוא, שאות שנעשתה מטושטשת, אם רישומה ניכר, אז האות כשרה. היינו, כי בימי החול האדם נעשה מטושטש מכל מה שמתרחש סביבו, ועל ידי מה הוא יכול להחזיק מעמד, רק על ידי הרושם שנשאר משבת קודש, שבת נקראת אות - "כי אות היא". ואפילו אם בימות החולין היצר הרע מבלבל ומטשטש בתאוות ובהבלי עולם הזה, למרות כך, אם רישומו ניכר אז כשר הוא .

וזו עבודת האדם להשתדל להכין כוחות שיהיו מונחים לפניו לימי המעשה, שיחקוק את הרשימו משבת קודש למשך השבוע על ידי התקשרות לשמחת והארת השבת בקשר אמיץ וחזק.

עוד כתוב בפרשתנו "ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר". ומבואר בספר 'הזכות', ששבת היא הבאר שממנה שואבים את כל ההשפעות לששת ימי המעשה. שבת קודש נותנת לאיש ישראל את דרך החיים לשמור תוכחות מוסר (משלי ו, כג) כדי שיזכה לחיות והתחזקות למשך השבוע.

התנאי לכך הוא שהאדם ינצל את קדושת היום ויאסוף את עצמו מחדש ביחד עם כלל נשמות ישראל לדבר מהתכלית האמתית, ההפך ממה שאמרו חז"ל (סנהדרין צז, א) על דור עקבתא דמשיחא שהאמת תהיה עדרים עדרים ויהיה פירוד בין העדרים, רק  כשמתאספים ביחד לשם שמיים, יש יכולת לשאוב מהבאר של שבת קודש.