בין הרב נריה לאדמו"ר הזקן: הציונות הדתית מתחברת לחסידות

הרב חנן יצחקי , י"ד בכסלו תשע"ט

הרב חנן יצחקי
הרב חנן יצחקי
צילום: עצמי

שחה לי ראשת אולפנה: "המחנכות מאוד לוחצות עלי להוציא את התלמידות לאירועי י"ט בכסלו בבנייני האומה: 'העולם שלהן כל כך רחוק ממוזיקה חסידית.... וכאן יש הזדמנות גדולה להלהיב אותן מהשירים של אברהם פריד, שולי רנד, אביתר בנאי.... אנחנו מקבלות את ההופעה בחינם, רק צריך לדאוג להסעות... זה כל כך חשוב, מוסיף לאווירה, מראה לתלמידות שאפשר ליהנות גם באופן יהודי...' נכון, הכל נכון. אבל, כמו בכל שנה, הנהגת החמ"ד בוחרת את "דמות החמ"ד".

בשנה שעברה זה היה הרב גץ, לפני כן היו הרב קאפח, הרב גורן, הרב חיים דוד הלוי, הרב צבי יהודה ועוד. השנה נבחר "אבי דור הכיפות הסרוגות" הרב משה- צבי נריה, ואשתו הרבנית רחל. העניין הוא שיום פטירתו של הרב נריה הוא.... י"ט בכסלו (!) ואני חשבתי לעשות אירוע משמעותי באולפנא על דמותו, מנהיגותו ופועלו- הרי הוא הרב'ה שלנו, לא?"

אכן, דילמה לא פשוטה עומדת בפני ראשת האולפנא. מצד אחד אירוע מרשים, הפקה מרהיבה, בעלת ערך חינוכי ויצירת רושם רב אצל התלמידות, ומאידך גיסא- מתי אולפנא ציונית-דתית הפכה לסמינר של חב"ד? האם האדמו"ר הזקן הוא הרב שלנו או הרב נריה?

הישיבות התיכוניות הוקמו ברוח הישיבות הליטאיות, וכך התנהלו בתחילת דרכן: לימוד תורה כערך מרכזי, לימוד גמרא בעיון, רמי"ם יוצאי ישיבות ליטאיות, הכוונת השמיניסטים לישיבות ליטאיות לאחר סיום הלימודים וכיו"ב. עם השנים בישיבות התיכוניות והגבוהות, וכן במדרשות לבנות ובאולפנות תורת החסידות הולכת וכובשת לה מקום של כבוד.

רבים מבני הנוער מזדהים עם המסרים העולים מתורת החסידות, ואנו רואים זאת בלימוד נרחב של ליקוטי מוהר"ן, ספר התניא, "נתיבות שלום", ר' צדוק הכהן מלובלין וכיו"ב; בנסיעות לאומן; בהשתתפות באירועי י"ט כסלו; בהצטרפות ל"טישים" ולהתוועדויות חסידיות ועוד. ישנם גם גופים שמנסים להכניס תכנים חסידיים לבני הציונות הדתית (הרב משה שילת, למשל), וישיבות ומדרשות שמגדירות את עצמן כ"חסידיות" (ישיבות רמת גן ורמת השרון, מדרשת צפת ועוד).

כאמור, תורת החסידות הולכת וכובשת לה מקום נרחב אצל בני ובנות הציונות הדתית- היא מאוד מדברת אל העולם האישי של האדם, בשונה מהרוח הנושבת מדברי הרב קוק, שמדברת על כלל ישראל, ועל נשמת האומה כגוף אורגני. ומה קורה כשהאידיאלים אינם עולים בקנה אחד? כמו היחס ליום העצמאות, לצה"ל, לתרבות וכיו"ב?

לדעתי, אפשר לינוק גם מתורת חב"ד וגם מתורת הציונות הדתית. יש הרבה עקרונות משותפים: הדאגה לכלל ישראל, השליחות, ועוד. נכון, יש הבדלים, אך נראה שעולמם של בני הנוער היום מורכב מניגודים רבים, וגם מהפכים, והם אינם רואים במורכבות זאת סתירה, ואולי אף להפך: הם מרגישים שזו רב-תרבותיות-דתית, רב-גווניות שברכתה מרובה.

ראייה זו מתאימה לרעיון נפלא של הרב נרי'ה. כשהרב הקים את ישיבת כפר הרא"ה, שאלו אותו איזו מן ישיבה זו? הרי בישיבה צריכים ללמוד תורה, ומניין הגיעו הרעיונות של טיולים, הרצאות, סמינרים וכו'? ענה הרב נריה: המדרש (שמובא ברש"י) מספר שכשקין הרג את הבל אחיו, הוא דקר אותו פעמים רבות בכל הגוף, כדי לדעת מהיכן הנשמה יוצאת. היום, צריך לדקור את בני הנוער מכל כיוון אפשרי, כדי לדעת מהיכן הנשמה נכנסת....

אולי למרות נקודות המחלוקת, נוכל להפנים שרב המשותף על המפריד, וכל דבר שעוזר "להכניס את הנשמה"- הוא מבורך. ההכלה הזו של "שבעים פנים לתורה" רק תרווה את הצמאון לאל חי, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".