חזון השלום, שברו ותיקונו

הרב יאיר פרנק , ט"ו בכסלו תשע"ט

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

השלום הינו אחד משמותיו של הקב"ה, ואף המיוחד מכל הכינויים, שאין לאומרו במקום הטינופת (שו"ע או"ח פד). בו אנו חותמים את כל תפילתנו בשלום: "שִׂים שָׁלוֹם ... הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם". שישה סדרי משנה (סוף מסכת עוקצין) נחתמים בשלום: "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

ובדורנו - העלאת ערכו של השלום, לפי מהותו האמתית, באמת ובקדושה, היא משימה חשובה עד למאוד. החברה הישראלית כבר שנים רבות חיה, ובמידה מסוימת שבויה, בתוך השאיפה לשלום, ואף כינתה זאת – 'חזון השלום', ואת האוחזים בו – 'מחנה השלום'. אף אם בשנים האחרונות יורד קרנו, בגלל האכזבה וההתפכחות המסוימת מחוסר רצונם של אויבינו לשלום, בעומק התהליכים הוא עדיין קיים, ומשפיעה לצערנו אף על מקבלי ההחלטות.

העלאת ערכו האמתי של השלום היא חלק מהיכולת להציב לעם ישראל דרך חדשה, שבה ערך השלום אינו סותר את ארץ ישראל, ואינו סותר את לאומיות עם ישראל. כל עוד אנו נתפסים כמיצרנים לשלום, אנו בבעיה. ואמנם, יש ניצוץ קדושה בתוך העוות הגדול של 'חזון השלום', ועלינו להעלותו. (כך גם ביחס לערך האוניברסליות, קרי - אהבת כלל בני האדם. אם הצד הלאומי, ייחודו של עם ישראל לא מטשטש נוכח האוניברסליות, הרי שהיא עצמה טובה. האוניברסליות במובן של אחריות עם ישראל על כל העולם, לתקן עולם במלכות שדי, וכמשל הכוזרי – כמו הלב ביחס לשאר האברים).

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (בראשית לג,יח). דרשו חז"ל: "אָמַר רַב: 'שָׁלֵם' בְּגּוּפוֹ, 'שָׁלֵם' בְּמָמוֹנוֹ, 'שָׁלֵם' בְּתוֹרָתוֹ. וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר, אָמַר רַב: מַטְבֵּעַ תִּקֵּן לָהֶם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁוָקִים תִּקֵּן לָהֶם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֶרְחֲצָאוֹת תִּקֵּן לָהֶם" (שבת לג:). יעקב מגיע לארץ ישראל, מתוך תחושה של שלמות פנימית, ומתוכה הוא מבקש לעזור, לתקן ולהעלות את יושבי הארץ. מתוך הבנה זאת, גם יציאת דינה אפשר שתתפרש באופן חיובי: "ולכך שם ותצא דינה כו' ובוודאי היה דעתה לקרב רחוקים ולמצוא הקדושה גם בשדה ורשות הרבים" (שפת אמת).

אלא, שכאן גופא באה התשובה בתורה במהרה - חטיפת דינה. אין לעשות שלום כלל עם מי שאינו מעוניין באמת בשלום. "אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר - הֵמָּה לַמִּלְחָמָה" (תהילים קכ,ז). ופשוט שכן הוא, ואף עשרת מונים, ביחס לדור שלנו. בהם נאמר בייחוד - הקם להורגך השכם להורגו. בעינינו אנו רואים שכל וויתור הופך את המציאות לקשה יותר. כל שכן, שהשלום אינו יכול לבוא על חשבון האמת הפשוטה של ירושת הארץ וישוב הארץ.

אולם, כפי שנכתב לעיל, הכמיהה לשלום עודנה קיימת. אולם יש לבררו ולהעמידו על ערכו האמיתי והפנימי, ולהתחיל בו ראשית לכל בתוך עם ישראל. כיעקב אבינו, שלמרות שתקוותו לשלום עם יושבי הארץ נכזבה, זכה להקים עם. כל בניו, על אף כל ההתמודדויות ביניהם, נשארים מאוחדים, ואומרים לו קודם מותו - שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד.

ובעומק יותר – השלום מתחיל בתוך האדם עצמו, שלום בין הנשמה לגוף, ובין כל כוחות החיים השונים הנמצאים בו, באופן שכל תכונה ושאיפה משתלבת במכלול האישיות (ולא חלילה - להיות עסוק במלחמות פנימיות כל היום, הגורמות לחוסר ישוב הדעת, ומתישות את האדם).

הרבה דרכים יש להגיע לשלום, ונאחז באחד מהם, ויש שיאמרו המפתיע שבהם - יראת ה'. תיקון זה של יראת שמים, נכונה הן לשלום באדם עצמו, והן לשלום בין הבריות. ורמז בדבר - עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל". יראת ה' מתבטאת ביראה וכבוד לכל אחד מיראי ה', הקרובים, ואף הנראים רחוקים. וכן ביאר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קמא יד): "לְהַמְשִׁיךְ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא לְשָׁרְשׁוֹ, הַיְנוּ לַיִּרְאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים כ"ח): "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד" ... וְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ יָכוֹל לֵידַע הַעֲלָאַת הַכָּבוֹד לְשֹׁרֶשׁ הַיִּרְאָה; לְפִי הַכָּבוֹד שֶׁמְּכַבֵּד אֶת יִרְאֵי - הַשֵּׁם, כֵּן עָלָה הַכָּבוֹד לְשָׁרְשׁוֹ, כִּי שָׁם שֹׁרֶשׁ הַכָּבוֹד, בִּבְחִינַת (שָׁם טו): "וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד". כִּי כָּל זְמַן שֶׁהַכָּבוֹד הוּא בַּגָּלוּת, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ הוּא מְזַלְזֵל בְּיִרְאֵי - הַשֵּׁם, וְכָל אֶחָד לְפִי תִּקּוּנוֹ אֶת הַכָּבוֹד, כֵּן הוּא מְכַבֵּד יִרְאֵי – הַשֵּׁם".

וכן, כפי שכתבנו לעיל, ביחס לשלום הפנימי באדם. יראת ה' היא הנותנת לכל כוח ותכונה שבאדם את הביטוי הנכון והראוי, באופן שתהיה חלק ממכלול שלם. ובלשון רבי נחמן (שם): "יֵשׁ שָׁלוֹם בַּעֲצָמָיו, כִּי תְּחִלָּה צָרִיךְ אָדָם לִרְאוֹת שֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם בַּעֲצָמָיו, כִּי לִפְעָמִים אֵין שָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ח): "אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי". וְעַל - יְדֵי הַיִּרְאָה, זוֹכֶה לְשָׁלוֹם בַּעֲצָמָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (יִתְרוֹ עט.): בְּאַתְרָא דְּאִית דְּחִילָא, תַּמָּן תִּשְׁתַּכַּח שְׁלִמְתָּא."

נחזור עתה ל-'חזון השלום': יש שיגידו שרק 'שיתוף השם' יש כאן, השלום עליו אנו מדברים, ומושג השלום בו עוסק השמאל. אולם, זה אכן דרכו של ניצוץ קדושה שנפל, שהוא עתה מעוות ועטוף בקליפות, אך עדיין הוא ניצוץ של אמת גדולה המבקש את תיקונו.

ויותר בעומק נראה לבאר, שלכל יהודי ויהודי יש תקווה עמוקה וצפייה עמוקה לגאולה. אלא, שאם איננו מכיר ויודע את מהותה ועומקה של גאולת ישראל, הוא מוצא תחליף קל, וכביכול קרוב, בחזון השלום. למענו הוא מוכן למענו למסור הכול, לא רק את נפשו, אלא אף את שיקול דעתו ...

ולכן, תפקידנו כיום הוא להציב לעם ישראל חזון חדש. תקווה אחרת, שלמענה שווה לחיות, להתאמץ, להתמסר. שיש בה את ערך השלום הפנימי והאמתי, ויש בה גם גאולת אמת לפרט ולכלל.

ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן - ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.