יחס הרב נריה זצ"ל לכותל ולהר הבית

הרב עידו רוזנטל , י"ז בכסלו תשע"ט

אורח
אורח
ערוץ 7

השבוע יחול יום השנה ה-23 לפטירתו של רבנו הרב משה צבי נריה זצ"ל. הרב נריה היה ממנהיגיו הרוחניים הבולטים והמשפיעים ביותר של הציבור הדתי־לאומי, עד שזכה לכינויו הידוע: "אבי דור הכיפות הסרוגות". הרב נריה ייסד את ישיבת כפר הרואה, "אם ישיבות בני עקיבא".

בשורות הבאות נפרוס קצת מיחסו לכותל המערבי ולהר הבית בימינו.

שחרור העיר העתיקה בשנת תשכ"ז הדליק בעם כולו ניצוץ חבוי של קודש. ימים ספורים אחר המלחמה, בחג השבועות, נהרו אל הכותל כמאתיים אלף יהודים. ההתרגשות שאחזה בהם אותם רגעים לא תשכח מהם לעולם.

אחד ומיוחד מבני הדור, צופה ישועה, מבית היוצר של רבו הגדול הראי"ה זצ"ל, היה הרב נריה זצ"ל. הרב נריה מתאר במילים נרגשות את ערכם הגדול של שחרור ירושלים והכותל המערבי - במאמר שהתפרסם בכתב העת 'מורשה' י"א: "הכותל המערבי - כאן המרכז. כאן הלב. ניתן לחוש את השראת השכינה שלא זזה ממנו"

"פסגת מלחמת הישועה בתשכ"ז, היא כיבושה של עיר־עוז־לנו ירושלים שבין החומות, ופסגת הפסגות – החזרת הכותל המערבי לגבולו, לחזקת ישראל, ולקדושת ישראל הנצחית. מרגע הכיבוש המחודש לא פסקה רגל יהודית מרחבת הכותל. הכותל נהיה לגורם משפיע המורגש היטב בחיי העם, בארץ ובתפוצות. כאן המרכז. כאן הלב. כאן המעין.

כל המגיע אל רחבת הכותל המערבי חש בהתרוממות הרוח אצל כל הבאים, התרוממות שיש עימה היטהרות, הזדככות. ניתן לחוש את השראת השכינה במקום, ולאמת את דברי חז"ל הנאמנים: 'לעולם אין שכינה זזה מכותל המערבי,' שנאמר: 'הנה זה עומד אחר כתלנו' (שמות-רבה כ,ב). עינינו הרואות שהנקודה הפנימית – נקודת האמונה הישראלית – מתלקחת מחדש אצל כל אדם מישראל בעומדו לפני הכותל, בעמדו לפני השכינה המציצה מבין חרכיו".

הר הבית – להיזהר ש'שמחת השינוי המדיני' לא תגרום לפריצת גבולות הקודש והמקדש

את יחסו לכניסה להר הבית, ביטא הרב נריה בספרו 'מועדי הראי"ה' (עמ' תעג). תחת הכותרת "איסור הכניסה להר הבית", מחזיק הרב נריה, כמובן, בדעת רבו הראי"ה, לאסור מכל וכל כניסה לשטח ההר: "באותם הימים [ימי ההתלהבות מהצהרת בלפור] ידע הרב [ראי"ה זצ"ל] להזהיר, גם את אלה ששמחת השינוי המדיני [הכיבוש הבריטי] מעבירה אותם על דעתם, והם מוכנים לפרוץ גבולות הקודש והמקדש, וכתב תשובה ארוכה על איסור הכניסה ל'מרום מראשון מקום מקדשנו'".

בחוברת שהוציא הרב נריה, בשם: 'כי "ששת ימים" - עשה ד’!' עוסק הוא בהרמת יחס היראה המתבקש מאיש ישראלי בהתקרבו לאזור המקדש. מורא גובר והולך זה, צריך שיורגש בכל תקפו כבר בסופו של ההר, הכותל המערבי, ששוב זוכים אנו לעמוד לפניו. בפרק מיוחד ושמו 'מורא מקדש', מצטט הרב נריה את מכתבו של רבו הראי"ה, למושל הבריטי, בולס:

"מה שאין אנחנו נכנסים לפנים מן הכותל, הוא לא מפני מיעוט זכויותינו ומיעוט קישורנו אל המקום הקדוש הזה, אלא מפני רוב הקישור שלנו אליו ואל רוממות קדושתו, מפני שאנחנו מכירים שהוא מלא כבוד ד' אלוקי ישראל וקדושתו, ואין לנו האמצעים הדתיים שנוכל על ידם להכשיר את עצמנו, עד שיבוא הזמן ויימצא לנו כל הדרוש להכשיר את עצמנו לעמוד במקום הקדוש הזה, שאנו מקושרים אליו בכל נפשנו ובכל חיי נשמתנו."

"כל יחיד חייב לעשות את חשבון נפשו: האם ראוי אני לעלות בהר ה', לקום במקום קדשו?!"

ממשיך הרב נריה ומוסיף דברים משלו: "גם בזמן 'בּוֹאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה', מצווים אנו לזכור: אכן, חסד עשה ה' עם כלל ישראל ופתח לפנינו את שערי ירושלים הנעולים, את דרכי ציון שהיו 'אבלות מבלי באי מועד', אולם כל יחיד חייב לעשות את חשבון נפשו: האם ראוי אני לעלות בהר ה', לקום במקום קדשו?!"

כדרכו, בבקיאות נפלאה, פורס הרב נריה את המקורות הרבים מדברי הגמרא והראשונים בדבר החיוב להוסיף מורא ההולך ומתגבר ככל שמתקרבים יותר אל המקדש. הוא מתאר כיצד היה איש ישראל עולה למקדש: "כשאדם מישראל צריך היה להֵרָאוֹת, היה מתחיל לחשוב: 'אֵיך אֶעֱלֶה אֶל אָבִי' שבשמים, והיה מתפנה ומתחיל להסתכל על עצמו, לבדוק את חדרי נפשו, את מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו. דרכו לבית המקדש היתה "אוֹרַח חַיִים לְמַעְלָה לְמַשְכִּיל"; כל צעד נוסף - עילוי נוסף.  וכך היה מתנהל–מעפיל בעוז אל נווה הקדש. עולות הרגליים במעלות הקדש, והנפש מיטהרת והולכת, מִתְיַיפָּה והולכת, מתרחבת והולכת, והמקדש משתכן והולך בלב פנימה, לקיים מה שנאמר "אוֹהֶל שִיכֵּן בָּאָדָם".

"לא כתיירים חמושי מצלמות נעלה ונראה, כי אז חס־וחלילה לא עליה תהא זאת אלא ירידה"

הד לחששות שמקננות בליבו, יחד עם החדווה למראה הרבבות הנוהרים אל הכותל המשוחרר, בעליצותם ובהתלהבותם, מבטא הרב נריה בשורות הסיום:

"לא כתיירים חמושי מצלמות נעלה ונראה, כי אז חס־וחלילה לא עליה תהא זאת אלא ירידה. ולא רק ירידה אלא גם הורדה – הורדת מְקום קדוּשה לדרגת אתר היסטורי גרידא, הורדת מקור חוויה עמוקה למימצא ארכיאולוגי רָדוּד־שָטוּח.

עלינו לשמור על המקומות שזכינו להם, שישארו במרומיהם. 'לרומם את בית אלוקינו' – במחשבה ובחוויה. שתהיה יראת המקומות הקדושים בלבנו ומוראם על פנינו. קדושים יהיו לנו ולבנינו, קדושים ומְּקַדשים."

את הפרק מסיים הרב נריה בתאור פגישתו הראשונה עם נאמן רוח הראי"ה, רבי אריה לוין זצ"ל, אצל הכותל המערבי עם שחרורו:

"אמר לי (רבי אריה): "עלינו להתפלל ולבקש, שלא יהא לבנו גס בשריד קדשנו. ושאותה חוויה שהיתה בלבנו  אז, (לפני נפילת העיר העתיקה בתש"ח) כשהיינו מגיעים אל הכותל בימים ההם מתוך הרגשת חרדה, תמשיך להתקיים גם עתה, כשאנו באים אליו בשמחה".

חרדתם של גדולים אלו על ביטול 'מורא המקדש', למראה יהודים תמימים המצטלמים בהתלהבות על רקע הכותל המשוחרר, די בה כדי ליצור חרדת קדש ורתיעה עמוקה, נוכח מחשבת כניסה לשטח הר הבית בימינו.

"וירא העם, וינועו ויעמדו מרחוק".