אִמרו כֵּן לַציפור

יהודה עציון , י"ח בכסלו תשע"ט

...ולהתחיל מהתחלה. יהודה עציון
...ולהתחיל מהתחלה. יהודה עציון
פלאש 90

בשנת 1891 (תרנ"א) למד חיים נחמן ביאליק בישיבת וולוז'ין, ברוסיה הלבנה.

זוגות זוגות של חסידות קיננו שם על ארובות הגגות, ומדי שנה הן פרשו כנף ועזבו לקראת חורף, עד שֶשבו אחרי הפשרת השלגים.

אולי אל החסידות הללו כיוון הצעיר הזה, בן שמונה-עשרה, את שיר הביכורים שלו, 'אל הציפור', בו הביע את געגועיו אל ציון ארץ האביב, ותינה את צרותיו, צרות עמו, באירופה הקרה, האכזרית.

ביאליק לוחש אל הציפור כי טוב עשתה שהמריאה אל ארצות החום ועזבה אותו ואת ארצותיו בַּחורף, כי "לוּ עִמִּי שָׁכַנְתְּ, אָז גַּם-אַתְּ, כְּנַף רְנָנִים / בָּכִית, מַר בָּכִית לְגוֹרָלִי". שוב ושוב הוא שואל את הציפור לשלום הארץ ובָנֶיהָ-בּונֶיהָ – באותה שנה כבר עמדו על תילן רק תריסר מושבות – וכך הוא דובר לה: "הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן / מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים? / הוֹי מְאֻשָּׁרִים!  הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ / כִּי אֶסְבּוֹל, הוֹי אֶסְבּוֹל מַכְאוֹבִים?".

ביאליק ידע כנראה שארץ ישראל היא רק "תחנת מעבר" בדרכן של החסידות לאפריקה, אך חוששני שלא ידע דבר על אחים נידחים הנמצאים בחַבָּש, הרחק בכנף דרום, במחוזות היפוך העונות, בארץ הנחיתה של הציפור אשר הוא שר לה...

ושם – בכנף דרום – שרו האחים הנידחים אל אותה חסידה עצמה... במשפט שאלה כה תמים הם יצקו את תפילתם לציון: "שימֶלָה שימֶלָה, אָגֶרָאצ'ין ירוסָלֶם דֶהנא?" – חסידה חסידה, ארצנו ירושלים שלום לה?...

כך היתה החסידה הזאת ל"אשת קשר" בין גולי אירופה לגולי אתיופיה, אשר איש את רֵעוֹ לא יָדָעו... שניהם שאלוהָ על ארץ ישראל אשר בַּתווך, לשם כלו עיני שניהם, ולוּ אך יכלו לדאות עם החסידות – לוּ ניתן להם אֵבֶר – היו ממריאים וניתקים בו-בַּיום מאדמת גָלותם, נפגשים זה-בזה בציון...

על הקשר הזה עמד יואל בן נון במאמרו 'דרוש מבצע חסידה' ('מקור ראשון, חשוון תשע"ח) – אבל כאן אני בא לחדד את עניין העיתוי.

שנת 1891 – בה כתב ביאליק את שירו – היתה שנת שיא בשלוש שנים נוראות בצפון אתיופיה. היו אלה שנות בצורת, פלישות ארבה, רעב ומלחמות אשר נודעו בכינוי 'קפוּ-קֶן', הימים הרעים. עדת ביתא ישראל ספגה מכה אנושה, אשר כמעט לא תועדה בכתובים. יש אומרים שמחצית מבני העדה נכחדו, יש אומרים "רק" שליש. מוסכם על הכול שהזעזועים הנוראים הללו גרמו לרבים לעזוב את כפריהם ולָתור אחרי מזון ואדמה בכפרים אחרים. בשנים אלה עזבו כוהנים (קֵסים) את צאן מרעיתם, נדדו הלאה והותירו כפרים ואזורים שלמים ללא רועה רוחני – ללא יכולת קיום של מצוות ותפילות – ואז שקעו בני העדה הנותרים, עירומים ממסורת אבות, אל בין שכניהם הנוצרים, ונחשבו נוצרים כמותם.

זהו אחד השורשים העיקריים להיווצרות הציבור אשר "זכה" לְימים לכינוי הגנאי "פלשמורה". מליבת העדה שומרת המצוות הם יצאו, ואל הנצרות המלאה הם לא באו ולא נטמעו בה – כי שמרו על מסגרתם השבטית, על המלאכות המסורתיות שבידם, ויותר מכול: על הידיעה והתקווה שיום יבוא וישובו ויתאחדו עם אחיהם שומרי המצוות.

הסבל, החיים בצל המוות, וגם התקווה והערגה – אלה אשר שר אותם ביאליק באזני הציפור בארצות הקור – היו נחלתם של הנידחים הללו בחציו האחר של הכדור, אשר נִסתרו כאִלמים ורישום ההיסטוריה לא פתח אוזן לבִכיים...

אבל סוף-סוף באו ימי הגשמת התקווה. בראשית שנות ה-90 יצאו הללו מכפריהם בדרכם לעלות לציון, ככל אחיהם, ויציאתם היתה משולבת בתשובתם, בנכונותם לשוב ולשאת באהבה את עול המצוות, לשוב אל מסורת העדה ואל הקסים אשר הנהיגוה. ואז הם מצאו מולם את פקידי הסוכנות אוחזים במקלות, אשר יחד עם קסים "מבית שמאי" דחו אותם אל מחוץ לַגדרות...

ממשלות ישראל קבעו שאין הם זכאֵי עליה על פי חוק השבות, בהיותם צאצאי מומרים, אך בכל זאת פתחו להם פתח של "איחוד משפחות" על פי 'חוק הכניסה לישראל', ומאז מבצע שלמה (1991) הם עלו ברבבותיהם, והריהם היום – עם צאצאיהם – רוב בני עדת ביתא ישראל במדינת ישראל (!).

ועדיין לא תם העניין. עדיין מרוכזים באדיס אבבה ובגונדר כתשעת אלפים נפש, אנשים נשים וטף, אשר בקשותיהם לעליה נדחו כל השנים בגלל נישואי תערובת ובגלל שֶשייכותם לעדת ביתא ישראל באה מצד אבותיהם ולא מצד אִמותיהם.

אבל אבל, הרי הייחוס האבהי הוא הקובע במסורת העדה (!), בעוד אשר ההלכה הפסוקה בשולחן-ערוך שיהדות הבן הולכת אחרי אמו – כלל לא נודעה להם...

ולא זו אף זו: לחלק מן הנותרים הללו – אמנם לחלקם הקטן (כ-20 אחוז) – אין קרובי משפחה מדרגה ראשונה בארץ, והממשלה קבעה בהחלטתה האחרונה שבקשותיהם של הללו כלל לא תידונה! כך נטרק שער בפניהם, נגזרה עליהם גלות עולמים, וגורל הֶסגֵר ללא תקווה, כביכול.

הרינו קורא אפוא בכל כוח מיתרי קול הלב:

הניחו למדד הזה של קרובי המשפחה שעלו ארצה, הניחו גם למבחני ההתנהגות הדתית של אבותיהם וסביהם, והושיטו יד נאמנה לאחינו אלה על פי שני מבחנים בלבד:

1.  האם הם שייכים לעדת ביתא ישראל? – אם כן, פתחו להם שער, כי אין לבקוע בגרזן קו דם המבתר לשניים את העֵדה. זאת בתנאי שהצד הנכרי בנישואי התערובת לא יוכל לדרוש את העלאת קרוביו, אלא רק אלה השייכים לָעֵדה בעצמם, מצד האב או האם, המכונים גם בַּהלכה: 'זרע ישראל'.

2.  האם הם מוכנים להתגייר בלב שלם? – אם כן, ואכן כן, הרי אין לדחותם בזרוע אלא לקיים בהם "הבא להיטהר פותחין לו", שהרי כלל יסוד בהלכה ובמסורת ישראל – "ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא". הגיור ודאי נדרש כדי "לגהץ" את כל השוני והמרחק בין מורשת העדה למורשת ישראל המקובלת בַּהלכה, והוא נדרש גם להם – היודעים כי רחקו אפילו ממסורת העדה – אבל חלילה לנו להימנע מן הגיור באכזריות, כמתנכרים אליהם בהיותם "גויים על פי ההלכה" כביכול.

כל המכיר את העלובים הללו – כל היודע אותם מקרוב – יודע כי יכול הוא ללמוד מהם יותר מִשהוא יכול ללמדם. עלינו ללמוד מהם דבקות ותקווה גם במצב הבלתי אפשרי בו הם חיים – ומתענים – בשכונות העוני ובבתי הבוץ.

ואם נלמד מהם, וגם נלמד אותם, יתמזג קצב לבבנו עם קצב לבבם, בפעימות מותאמות: תורה, ציון, עליה, שבות ותשובה, קיבוץ נידָחים, חיבוק אחים, גאולת ישראל...