קץ שם לחושך
קץ שם לחושך

מספרים על רבי חיים חזקיהו מדיני, המכונה על שם ספרו הגדול 'שדי חמד', שפעם ראוהו הולך בחום היום ברחובות העיר. שאלוהו למטרת הליכתו ביום חם כל כך, והשיב שהוא בדרך לבקר חולה. כששאלוהו לזהות החולה, ציין הרב את שמו של אחד מגדולי הרשעים בעיר.

תמהו השואלים – הרי איש זה עבריין הוא, ומדוע הולך הרב לבקרו, ועוד ביום חם כל כך?

ענה הרב – "ראשית, נאמר 'אפילו חוטא שבישראל מלא זכויות כרימון'. ושנית, לא את החולה בלבד או מבקרים אלא גם את השכינה המרחפת מעל מיטתו".

הצטרפו אליו האנשים והלכו עימו לבקר את החולה הרשע. כשנכנסו, הופתע החולה לראות את הרב החשוב ואת המבקרים, והתיישב על המיטה מפני הכבוד. לימים, קם על רגליו והחלים, ואף תיקן את מעשיו הרעים. (לפי 'חכמה מקדם' עמ' 92).

כד כסלו, ערב חנוכה, הוא יום ההילולא של 'השדי חמד', שכיהן בסוף ימיו כרבה של עיר הקודש חברון. התייחד השדי חמד, שהיה מגדולי וגאוני דורו, ובכל זאת בחר לכהן במשך עשרות שנים כרבה של קהילה יהודית מרוחקת, (קהילת 'הקרימצ'קים', השוכנת בחצי האי קרים, ושונה משאר קהילות ישראל שבאזור), שעד ימיו הייתה נחשבת כקהילה מועטת בתורה, והוא אשר הרים בה את קרן התורה.

מתאימה דמותו הגדולה לערב חנוכה, ומתאים במיוחד הסיפור בו פתחנו. עניינו של חנוכה הוא ב'פרסומי ניסא', להדליק אור דווקא בזמן שמתחיל הלילה, להאיר לתוך החושך והאפילה, ולהביא אור גם למקומות הרחוקים והאפלים ביותר.

ועומק מיוחד יש בעניין זה בחנוכה. חנוכה חל תמיד בימים החשוכים ביותר בשנה. הלילות ארוכים, ואף במהלך היום עננים קודרים מכסים את אור השמש. יתר על כן – המהר"ל בספר 'נר מצווה' מבאר, שחנוכה חל דווקא ביום כה' בכסלו, כי זו נקודה מדוייקת במהלך השנה, המבטאת שינוי מחושך לאור.

כידוע, ראש השנה – א' תשרי, הוא יום בריאת האדם, היום השישי מימי הבריאה. נמצא ש- כה' אלול הוא היום הראשון לבריאה, יום בריאת האור. ביום זה, שם ה' את האור לממשלת היום ואת החושך לממשלת הלילה. נמצא, בפשטות, שביום זה היו היום והלילה שווים, 12 שעות שלט האור ובחצי השני שלט החושך.

לפי טבע עונות השנה, מיום זה החל הלילה להתארך, עד שבנקודה מסויימת הגיעה היממה שבה חל הלילה הארוך ביותר, ומאותו רגע החל הלילה לשוב ולהתקצר. בין יום השוויון בסתיו, ללילה הארוך ביותר, עוברים שלושה חודשים. נמצא, שאם כה' אלול הוא יום השיוויון, הרי שכה' כסלו הוא הלילה הארוך ביותר, ומיום זה ואילך החושך הולך ומתמעט והאור הולך ומתרבה.

נמצא שחנוכה מסמל את הרגע החשוך ביותר, אך דווקא ברגע זה מתרחשת התפנית והאור הולך ומתרבה. כך היה גם בזמן החשמונאים. היוונים חיללו את המקדש ואת קדושת ירושלים, ואף אחד לא לחם נגדם. היוונים החלו להשליט את הגזרות שלהם, ולעקור את היהדות, ויהודים רבים מסרו נפשם על קיום המצוות, אך אף אחד לא קם ללחום נגדם. כך הלך החושך והתפשט.

אך כלל בידינו, 'קץ שם לחושך'. בסוף בסייעתא דשמיא ממרומים, ובמאמץ של עם ישראל מלמטה, יבלם החושך והאור ישוב וינצח. וכך, הגיעו היוונים למודיעין, וניסו להכריח את מתיתיהו לעבוד עבודה זרה, ובאותו הרגע הום קם ומרד, בלם את התפשטות החושך ויצא להילחם את מלחמת ה'. האור הלך והתפשט, למרד הצטרפו אט אט אנשים נוספים, ובסוף טוהר המקדש והמנורה הטהורה שבה להאיר את אורה.

מאז, ביום החשוך ביותר, אנו קמים ומדליקים אור, ומפיצים אותו לכל מקום. וכפי שנאמר בספרים הקדושים, "עד שתכלה רגל מן השוק". בהדלקת נרות החנוכה, אנו הופכים את השוק – המקום ההמוני והחומרי, ל'רגל' – חג קדוש כדוגמת שלושת הרגלים. חנוכה הוא יום חול, אך כשאנו מדליקים בו אור, הוא הופך ליום חג.  

כך נהג השדי חמד, כשהלך לבקר את החולה הרשע, כדי למצוא גם אצלו את המצוות שמלא הוא בהם כרימון, לפגוש את השכינה המצוייה דווקא במיטת החולה – מקום הקושי והייסורים, ומתוך ביקור זה זכה והחולה שב והפך חושך לאור. כך נהג השדי חמד, כשהלך להאיר את אור תורתו בקהילה מרוחקת, והצית בה את אור התורה.

ובימינו אלה, עלינו ללמוד מהשדי חמד הן באופן האישי והן באופן הכללי. ברמה האישית, בכל עת צער, נפילה, ו'תחושת חושך', עלינו להתמלא באמונה ותקווה ש'קץ שם לחושך', וביכולתנו לשוב ולהאיר. ובמובן הכללי, לקחת אחריות על עם ישראל, להאיר בכל מקום חשוך, ולקרב ליבות ישראל קדושים לאבינו שבשמיים.

נאיר אור גדול בכל מקום! חנוכה שמח!