החנוכייה והמקדש
החנוכייה והמקדש

נר ראשון - החנוכייה והמקדש

ביטוי מיוחד במינו מוצאים אנו בנרות חנוכה - "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם"! לא מצווה בלבד, אלא קודש, שהוא מדרגה מעל המצוות (ראה מגילה כו ב). כי נודע שהמצוות הן אור היורד אל תוך מסגרת החומר, אך החומר נותר בעינו. לכן מותר לזרוק חפצי מצווה, כשופר ולולב, כי עצמותם לא התקדשה (ראה מגילה שם). מה שאין כן חפצי קודש, כספר תורה וחפצי מקדש, שעלו והתקדשו בקדושת האור שבהם, להיות לבוש מוחלט לאור ולהתעצם בקדושתו.

אם כן, כיצד זכו נרות חנוכה למדרגה עצומה זו, להיות 'קודש'? מה מבדיל אותם מן השופר, הציצית, הלולב, הסוכה והמצה? מדוע קודש הם, ומהו הסוד שבהם?

באמת, סוד זה פשוט וברור - החנוכייה בעצמה היא המפתח להבין את סוד הקודש. כי כל מהות החנוכייה היא להיות כדוגמת המנורה שבמקדש.

משם, ממעון השכינה, נמשכת הארת המנורה ונחקקת בחנוכיות של כל ישראל. ובאמת, אין שום מצווה אחרת שהיא ממש מעין 'העתקה' של אחד מכלי השרת, שנעשית כדוגמת המצווה שנעשתה במקדש. השולחן, המזבח החיצון וקרבנותיו, המזבח הפנימי והקטורת אשר עליו - להם אין רמז וביטוי במצווה שנעשית בקרב בית ישראל. אורם עליון, נעלה מכל התלבשות בעולם הזה, מיוחדים הם למקדש. ואדרבא, ההקרבה אסורה מחוץ למקדש, ורקיחת קטורת שלא בקודש אסורה באיסור מיתה בידי שמים. קיימת הבחנה ברורה בין הקודש ובין החול, בין עבודת המקדש ובין חיי עם ישראל בכל ארץ ישראל.

המנורה הטהורה, הכלי המזוכך ביותר, למעלה מקרבנות ודם ואף למעלה מריח בשמים, שאינה אלא אור רוחני וזך, היא היא החנוכייה בעוז רוממותה, בוקעת מן החלונות, מציצה מן החרכים, ונמשכת אל כל ישראל, אפילו בגלות המרה, אפילו במחשכי סיביר ובמרתפי האינקוויזיציה.

אלומת אור מהמקדש המקודש, כלי שרת ממקום הקודש היוצא אל ישראל בשלמות אורו, במדרגה של קודש, ומתייחד לקדש את ישראל ולקשרם אל מקום המקדש.

זהו הפלא של מצוות הדלקת נרות חנוכה, זהו מעוז צור הישועה. כי המלך בעצמו, ממקום מגוריו, בשלמות אורו, בא לשכון אצלנו ובקרבנו, ומכוחו הגדול אנו מתרוממים מעל כל המשברים, מעל כל הררי החושך, ומקרבים בפועל את אור המקדש, את אור הגאולה ואת יום הישועה. לכן, על אף היותו חג מתקנת חכמים, יש בחנוכה עצמות אור שהיא מעל כל החגים כולם, אפילו מעל חגי התורה.

בחנוכה מתנוצץ אור שהוא מושרש לעילא, ממעל לבחינת 'מצווה'. החנוכייה שלנו היא נטף ושביב ממנורת הקודש שבמקדש. היא שואבת את כוחה ממנה, וממשיכה את פעולתה. אמנם נחרב הבית, אך זיק הקודש, נקודת האור שבו, לא כבה לעולם. זהו סוד חנוכה ואור הנרות הדולקים בו, נרות שהם קודש. נמצא שהחנוכייה היא זכר למקדש כולו, כי היא השריד הקטן שנשאר מכלל המקדש, ומכוחה ישובו ויתחדשו המנורה וכל כלי הקודש, עם המקדש כולו בשלמותו.

לחנוך את המקדש

המקדש הוא סוד אורם של ישראל, שהוא השכינה. למעשה, המקדש הוא הגוף והשכינה היא נשמתו. לפיכך בניינו תלוי בבניינה, כשם שחורבנו נבע מסילוקה. כי כשהנשמה מסתלקת מן הגוף, ממילא הגוף מתפורר. כאותה בת קול שאמרה לערל ששרף את הבית - "קמח טחון טחנת" (סנהדרין צו ב). נמצא שעיקר בניין המקדש נעוץ בסוד נשמתו, סוד עילוי השכינה ותיקונה. ולמטרה זו ממש בא חג החנוכה, שכשמו כן הוא, בו באים אנו לחנוך את המקדש.

הימים הקדושים הללו מסוגלים לתקומת המקדש. כבר בפעם הראשונה, במשכן שבמדבר, הסתיים בניינו בכ"ה בכסלו. אהרון קדוש ה' חנך את המשכן בהדלקת נרות המנורה, וכיוון להמשיך כוח למצווה זו בכל הדורות, שבאמצעותה יחנכו בניו את המקדשות. ואכן, חנוכת המקדש השני התקיימה בכ"ה בכסלו, וכן החשמונאים חנכוהו וטיהרוהו ביום זה. ומאז כן עתה, בכל דור ודור מתחדשים ימים אלו כסגולה עצומה לקומם חורבות עולם ולבנות מקדש.

זוהי נשמת חג החנוכה, ולכך מכוונת מצוות הדלקת הנרות. החנוכייה, אף שהיא מייצגת כלי אחד מתוך המקדש, הנה היא מקפלת במהותה את כללות המקדש. כי מהות המקדש היא אור, 'אורו של עולם' (בבא בתרא ד א), והחנוכייה היא בחינת האור שבמקדש.

הארון, על אף היותו לעילא מהמנורה, הוא ממעל לאור המקדש, בחינת מי ששורה בבית. הוא סוד התורה, כאותם הלוחות שמונחים בו. ועצמות ומהות המקדש הן דווקא המנורה. ולכן משה התקשה דווקא בבנייתה, ולא בבניית הארון, על אף קדושתו החמורה. כי עיקר הקושי הוא המשכת האור אל העולם הזה, ולא הארתו בשמי מרום, ברוחניות נאצלת.

נמצא שהחנוכייה היא רמז ושריד מהמקדש כולו, וסוד ההדלקה מכוון ממש לחנוכת המקדש ומבשר על תקומתו המהירה. זהו סוד פעולת ההדלקה והוספת הנרות מיום ליום, עילוי האור והגברתו, עד היום השמיני, היום שבו אנו קוראים בתורה "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז פד), שבו מגיעה הפעולה לתכליתה - הנחת אבן נוספת לבניין המקדש. כך, בכל שנה אנו חונכים אבן אחת במקדש, ומשנה לשנה מצטרפת אבן לאבן, עד שנעשה הבניין שלם. אור קדושת המקדש, שנקרא אורו של עולם, אורם של ישראל שיפציע ויבשר לנשברי לב בשוב ה' ציון. השלהבת המרצדת מבשרת בשורת גאולה בכוח אדיר שנעלם בגופה הקטן, הנראה שברירי ודל, אך כוחו גדול לא־להיו.