המחלוקת המפורסמת ביותר בהלכות חנוכה היא מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי: "בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כא ע"ב).
הגמ' עצמה מביאה שני טעמים למחלוקת: "אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל - כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל - דמעלין בקדש ואין מורידין".
אמנם, עדיין יש לבאר, מדוע להדליק כנגד הימים הנכנסין/היוצאין? מה הקשר לפרי החג? מדוע העדיפו ב"ה את הטעם של 'מעלין בקודש'?
לא נוכל במסגרת השורות הקצרות לקמן להקיף את כל הנושא, ועל כן נתמקד בעיקר בהתבוננות מחודשת על דעת בית שמאי, ומתוך כך חידושם של בית הלל. באופן כללי נראה שהחידוש של המהדרין מן המהדרין שיש שינוי בכל יום ויום, הן לב"ה והן לב"ש. בצורה פשוטה ואינטואיטיבית אנו מאוד מזדהים עם ב"ה - להיות מוסיף והולך, להרבות אור. אולם, מה סברת בית שמאי?
המהרש"א והפני יהושע (שם) כותבים שדעת ב"ש היא זכר לנס, שבו השמן התמעט יום אחר יום. החת"ם סופר (שם) ור' צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה נו) מבארים שהתמעטות פרי החג מבטאת את התמעטות כוח שבעים האומות, התמעטות הגויים. לפי הסבר זה אפשר שהמחלוקת היא האם צריך בעיקר לסור מרע, מהשפעת הגויים עלינו, ומתוך כך יתגלה הטוב. או, שהעיקר הוא להרבות אור וטוב, וממילא סר הרע. יש מעט קושי בהסבר זה שכן אנו ממעטים בנרות, באור עצמו. ואפשר אולי לבאר שהכוונה היא שההדלקה היא כליון הרשעה, שריפת הרע, ושריפה זו ממעט והולך.
אולם, ברצוני להציע כוון אחר. דעת ב"ש היא לא מיעוט האור חלילה, אלא הצטרפות הריבוי אט אט אל אחדות אחת. לדעתם אין כאן מיעוט, אלא איחוד ואחדות של כל הפרטים. לפי זה התמעטות פרי החג אינה (רק) כליון הרע, אלא ביטול האיבה בין האומות, לכלל אחדות. הריבוי מבטא מחלוקת ופירוד. וכן דרכה של חכמה של חול שהיא עסוקה בחיצוניות הדברים, ולכן היא מחולקת ומפורדת, ואין בה את עומק האחדות שיש בחכמת הקודש, חכמת התורה.
אולם, לפי זה מהי דעת בית הלל? נראה שהם רומזים כאן לעומק גדול. לדעת בית הלל האחד מוליד ומתרבה עוד ועוד (בסוד 'שלם וחצי'). לדעתם, אין כאן ביטוי של פירוד, אלא של ריבוי. החידוש של העולם הזה הוא דווקא בריבוי הפנים שלו. האין סוף מתגלה עוד ועוד בכל שלל צבעיו וגווניו. תורה שבעל פה, שנתחדשה ונתרבתה מאוד בבית שני בייחוד, מגלה שמחלוקות בין חכמים הינן מחלוקת שהיא לשם שמים, שמגלים פנים שונות בעולם, ודווקא בזה בונים אותו מכל צדדיו
וזה מה ששנינו בסוף מסכת ברכות (סד ע"א): "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". וביאר הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה שם):
יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדיעות ותכונות. אם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבא לעולם כי אם דוקא ע"י תואר של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל דבר לפי ערכו מקומו וענינו ... כי אור הדעת צריך לצאת לכל צדדיו, לכל הפנים של אורה שיש בו, והריבוי הוא רב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך, הבנין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם יבנה מצדדים שונים, משיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלהים חיים ... ע"כ שלום הוא שמו של הקב"ה שהוא בעל הכחות- כולם, הכל יכול וכוללם יחד. [עכ"ל].
ואפשר שאור זה הוא הוא אור הגנוז, שכמובא בספרים הקדושים מתגלה בחנוכה, וכדברי הגמרא (ברכות נח ע"א): "הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה". כמו ריבוי הכוכבים המאירים בשמים דווקא בלילה, עת נכסית החמה, וכפי שכבר הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו,ה). על כן לא בכדי שדווקא בזמן הזה, עת צאת הכוכבים, אנו יוצאים החוצה, מרשות היחיד לרשות הרבים, ומדליקים את אור נרות החנוכה. אור השלום הבא דווקא מתוך הריבוי.