תשגיחו היטיב בשתי עיניים!

הרב נתנאל יוסיפון , כ"ט בכסלו תשע"ט

הרב יוסיפון בסדר ט"ו בשבט
הרב יוסיפון בסדר ט"ו בשבט
צילום: יח"צ

זקן אדמו"רי בית רוז'ין, רבי ישראל מהוסיאטין, (שיום ההילולא שלו ב – כט כסלו), היה נכדו של הרבי מרוז'ין, והאריך ימים הרבה אחרי שאר הנכדים, וכך הפך למנהיג כל החסידויות שיצאו מבית רוז'ין. הרבי מהוסיאטין ידע בפקחותו לראות למרחקים, וכך האיץ בחסידיו ערב השואה לקום ולעלות במהירות לארץ באמרו:  "מי שיכול למכור - שימכור, ומי שלא יכול למכור - שישאיר הכול ויברח מכאן, כשרק תרמיל על שכמו", וכן - "צריך לברוח, אפילו בנעלי בית". 

הוא ניחן גם בכח ראיה של רוח הקודש, וכך בזמן השואה, כשהצורר הנאצי התקרב במהירות לארצנו הקדושה, וחרדה עצומה פשטה בציבור, עלה הרבי לתפילה בקבר אור החיים הקדוש, ובסיומה אמר "לצורר לא תהיה שליטה בארצנו", וכך היה. מספרים שידע זאת מפני שראה את אותיות שם הוי'ה מאירות מעל הציון, וכך ידע שהתפילה התקבלה.

רמז מקדים לכח ראייתו המרוחק והמופלא, ניתן לשאוב מהסיפור שמספרים עליו, שפעם בעת שהיה ילד בן שבע בלבד, למד את דברי רש"י לפרשת קרח: "וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר: בשבילו אני נמלט".

שאל הילד את המלמד ר' יוחנן מסקאליט – מדוע כתוב עינו, בלשון יחיד, והלא לאדם יש שתי עיניים? הציע המלמד לילד להשיב בעצמו, וכך הסביר הילד: האדם נברא עם שתי עיניים, כדי שבעין אחת יתבונן תמיד בגדלות הבורא, ואלו בעין השנייה יתבונן בשפלות עצמו. 

קרח מנושאי הארון היה, ובעל רוח הקודש, כך שבעין האחת וודאי היטיב לראות את גדלות הבורא, אך העין השניה שבה היה עליו לראות את שפלות עצמו הטעתה אותו, שכן ראה בה שושלת גדולה היוצאת מזרעו, ולא ראה את שפלות עצמו. (לפי מעשיהם של צדיקים, במדבר עמ' 143).

דברים אלו הם הדרכה חשובה בעבודת ה', המתאימה הן לפרשיות השבוע העוסקות ביוסף הצדיק והן לימי החנוכה. כידוע, מעלתו של יוסף הצדיק מתחילה בתיקון העיניים. עליו נאמר – "בן פורת יוסף... עלי עין", "זרעו של יוסף הצדיק, שאין עין הרע שולטת בהם". כביכול, יש עין אחת שיכולה להיות רעה, אך מי שרואה נכון בשתי העיניים, עין זו הופכת להיות עין טובה.

מעלתו הידועה של יוסף היא בתקון מידת יסוד, תיקון הברית. כידוע, העבודה על תיקון מידה זו, מתחילה בשמירת העיניים. אשת פוטיפר מנסה להכשיל את יוסף, וקלקולה מתחיל בעיניים, "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף...". במה טעתה אשת פוטיפר?

היא טעתה בדיוק במה שטעה קרח. גם היא ראתה שהיא מתאימה ליוסף, שהרי בהמשך בתה אסנת נישאה ליוסף (מא, מה) – "ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע", והרי נשמת הילדים בלועה בתוך נשמת ההורים, נמצא שנשמתה של אסנת המתאימה ליוסף כבר הייתה אצלה. אך היא טעתה בכך שחשבה שיוסף יתחתן איתה כאן ועכשיו, ולא הבינה שזה עדיין חזון עתידי ומרוחק המתאים לבתה. וזו בדיוק טעותו של קרח, שחש את נשמת שמואל בקרבו, וחשב שהוא עצמו כבר שקול כמשה ואהרון, ולא הבין שזה חזון מרוחק. 

וזה בדיוק ההבדל המעשי בין המסתכל בעין אחת למסתכל בשתי עיניים. אדם, שלמרבה הצער עיוור בעין אחת ובכוחו לראות רק בעין אחת, עדיין רואה את הדברים, ואפילו רואה אותם היטיב, אך אין לו את הראיה הכוללת, הקולטת במבט את כל המרחב. לכן ההסתכלות בשתי העיניים מבטאת ראייה שלמה וכוללת המביטה ורואה את כל הצדדים. 

וכך גם מבחינה רוחנית, מי שמביט בעין אחת חומד דברים ארעיים ומזדמנים, ואילו מי שמסתכל בשתי העיניים רואה את הדברים במבט כולל, ובונה קשר יציב ונכון לטווח ארוך. יוסף הסתכל בשתי עיניים, וידע לראות את גדלות הבורא ושפלות עצמו, ולכן סירב לאשת פוטיפר, כדי לא לחטוא לאלוקים, ובטווח ארוך זכה בביתה – אסנת, בדרך כשרה ושלימה.

וזו גם עבודת ימי החנוכה. החוש המיוחד שבו אנו פוגשים את חג החנוכה הוא חוש הראיה, על הנרות נאמר – "אלא לראותם בלבד". מבין חמשת החושים, הרי שבחוש הראיה אנו פוגשים את הדברים הרחוקים ביותר, שהרי איש לא מישש/ טעם/ הריח/ שמע כוכבים (לפחות, לא מכדור הארץ, להוציא את האסטרונאוטים שנחתו מקרוב על הירח), אבל אנו רואים את הכוכבים. 

מול המתיוונים שראו רק לטווח קצר, והעדיפו ללכת אחרי ההנאה הרגעית והמזדמנת, ולהיבלע באמפריה היוונית. ראו החשמונאים את המבט הכולל וארוך הטווח, ביטלו עצמם לגדלות הבורא, והבטיחו את המשכיות עמנו ותורתנו לנצח נצחים.

ובימינו אלה, יהי רצון שנזכה להיות מהמסתכלים בשתי עיניים, נראה מה שצריך לראות, ונבנה קשרים טובים ובריאים לטווחים ארוכים!