אש המזבח ואור המנורה

הרב אברהם וסרמן , כ"ט בכסלו תשע"ט

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

א. מזבח ומנורה במשכן

גם שוללי העיסוק במקדש כנושא רלוונטי לחיינו, מזדהים עם כלי אחד משמעותי בו – המנורה. היא מאירה, אינה דורשת שחיטת בעלי-חיים, אורה נעים והנמשלים שלה נעימים: אור החכמה, ואף שבע החוכמות כנגד שבעת הנרות (העמק-דבר, במדבר, ח,ב), מה שמאפשר לחבר אותה גם לממדים אנושיים כלליים. לכך נוסיף את המשפט החביב כל כך "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" ושכנו הקרוב אליו "את החושך אין מגרשים במקלות" – הרי לנו כלי מושלם. חכמים דרשו: "וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות היא לבאי עולם ששכינה שורה בישראל " (שבת כב:), ומה יותר מהשראת שכינה?

לעומת המנורה – המזבח הוא מקום שבו נשחטים בעלי-חיים, האש שורפת ומכלה את הבשר העור והנוצות, עד שנזקקו לנס כדי שלא תפיל אישה מריח בשר הקודש (אבות פר' ה' משנה ז). עם המזבח – קשה לחלק מאתנו להזדהות ולייחל לחידושו (למרות שכל המתפלל אומר "מזבח חדש בציון תכין" ועוד).

באמת, אין לנתק בין המנורה למזבח. ראשית – כיון שהמזבח היה מרכזי במקדש, וכך בעז"ה תשוב לכשיבנה במהרה בימינו. 

אך לא זו בלבד, שני כלים אלה נסמכו זה לזה, בסיומה של פרשת נשא חנכת המזבח שנים עשר יום, ובראשיתה של בהעלותך – הדלקת המנורה. 

בין המזבח למנורה קיים גם קשר הלכתי הדוק מאוד: אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה – אש תמיד שאמרתי (במנורה "להעלות נר תמיד". רש"י) לא תהא אלא בראשו של מזבח החיצון" (יומא מה:). כלומר, האש להדלקת המנורה באה מזו שעל מזבח העולה. באמת, למה? 

ב. מזבח ומנורה בנפש ובאומה

שני תפקידים מוטלים על אדם מישראל – "סור מרע ועשה טוב"(תהלים ל"ד). כך גם תפקידי הכלים במקדש. 
תפקיד האש על המזבח לשרוף את הבשר המוקרב, רמז למקריב שמה שנעשה לבהמה היה צריך לעשות לו. הפעולה בנפשו של המקריב היא ביעור החלקים הרעים בנפשו, ובכך הוא מתקרב אל ה', שהרי "קרבן" פירושו "להתקרב" (ע"פ ספר החינוך מצוה קכ"ג). 

לעומת זאת, תפקיד האש במנורה הוא להוסיף אור, להגדיל ולהרבות את הטוב, והיא משפיעה אור חכמה בה מתקרב אדם לדעת ה' ולדבקות בו. שני תפקידים אלה משלימים זה את זה (ע"פ שפת-אמת לפרשת פרה תרמ"א). אי-אפשר להתקדם במסלול מוסרי ורוחני רק בהגדלת הטוב, בלא הסרת הרע, והעושה כן נמצא לעתים כטובל ושרץ בידו. 

מקום הסנהדרין הוא בלשכת הגזית הסמוכה למזבח (ירושלמי מכות, ב, הלכה ו') – המיקום אינו מקרי.

תפקידם לשפוט את העם ולהעניש את הרשעים, כך היא הכותרת ברמב"ם "הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם". כמו המזבח שבא לבער את הרע בנפשנו, הסנהדרין מבערת את הרע מהחברה. לכן, רק בלשכת הגזית הסמוכה למזבח הם יכולים לדון דיני נפשות ולא כשגלו משם, אפילו במקום אחר על הר-הבית! (רמב"ם סנהדרין פר' י"ד הלי"ג) 

השראת השכינה המתבטאת במזבח ואופיו המיוחד העוסק בביעור-הרע, מנחה אותם לדון נכון בנושאים חמורים אלה. משגלתה סנהדרין וחרב המזבח – נפגעה מאוד יכולתנו לפעול באפיק חשוב זה. אמנם דיני עונשין לא בטלו לגמרי, אבל לא באופן סדיר ומקיף. 

גם יכולתנו להוספת הטוב נפגמה, וקשה לפסוק הלכה אחת לכלל ישראל. כיון שדין זקן ממרא אינו נוהג, התרבו מחלוקות ואי-אפשר היה להכריע.

ג. את מי מגרשים במקלות

המנורה היא כלי שאותו מאמצים ברצון מי שנמנעים ממאבקים רוחניים. לדעתם, הוסף אור – ובכך מילאת את חובתך. 

אלא שטעות היא בידם. נכון הוא שפעמים רבות ריבוי הטוב דוחה ממילא את הרע, אך אין בזה די.
התורה מצווה אותנו גם להאבק עם החושך. אמנם אין מגרשים אותו במקלות – אבל מגרשים במקלות את מי שכיבה את האור, שלא יכבה אותו בשנית.

המאבק ביצר-הרע, וגם בעוברי-עברה, אינו מתמצה בהפנייתם לבית-המדרש, וכולל נקיטת צעדים אקטיביים נגדם (כלפי יצר-עריות, למשל, נאמר שיש "להרעיבו"). 

העדרו של מזבח, יחד עם העדרם של סנהדרין והעונשים המסורים להם, מונע מאיתנו את האפשרות האמיתית לדחות את הרע ולבערו. כך מנסח הרמב"ם בהלכות תשובה "בזמן שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה". למרות שהתשובה עוסקת גם בהסרת הרע, הרי זה בימינו בעיקר בלב, ועיקרה המעשי של תשובה הוא הגברת הטוב. 

ד. מזבח ומנורה בזמן הזה

בגלות לא יכולנו לעסוק באש השורפת ומכלה, לא במקדש ולא בבית-דין, ולא היה לנו צבא הנלחם נגד הקמים עלינו לכלותינו. התרגלנו להתמקד באש המאירה המחממת והמרוממת, ושרדנו. לעתים מרוב ייסורים וצרות לא יכולנו אפילו להגדיל את הטוב כמידתו הראויה, ולכן גם על החנוכיה – הממשיכה את הארת המנורה בכל הדורות – נאמר "בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו"! 

עם חזרתנו לארצנו אנו עוסקים גם בחלקים הפחות נעימים, ונלחמים בשונאינו הרעים כמכבים בשעתם. לא פלא הוא, שיש גורמים שטרם השלימו עם תפקיד זה ומתרפקים על ימי-הגלות בהם לא היה עלינו לטפל במה שריחו רע, ועלול להפיל עובר שבבטן-אישה.

אך זה בדיוק המפנה שאליו יש להתרגל. כך בקיום הלאומי וכך בקיום האישי והחברתי. לא להסתפק עוד בהוספת אור – אלא להתמודד בעצמה עם החושך, להביסו ולגרשו.

לכשנזכה ונבנה את המקדש, נשוב ונחנוך את המזבח, כמו שחנכו אותו הנשיאים במדבר, וכמו שלמה המלך ואחר-כך שבי ציון והמכבים. או-אז, תשוב האש השורפת לפעול על המזבח, וממנה ניקח להדליק את המנורה ולהוסיף אור, בלי לחשוש שמא יבוא אויב, יכבה את המנורה ויטמא את השמן.