לבחור בטוב ביותר האפשרי

אלון בלוך , ב' בטבת תשע"ט

אלון בלוך
אלון בלוך
צילום: אילן שילד

מפורסמת שאלתו של הבית יוסף למה מדליקים בחנוכה שמונה נרות ולא שבעה, שהרי ביום הראשון לא היה נס – בכד היה די שמן ליום זה, והנס התרחש רק בשבעת הימים הבאים.

אני רוצה להביט בשאלה הזו מזווית שונה מעט: מאין היה למכבים את התעוזה להדליק את המנורה בכד הקטן שמצאו? הרי הם לא ידעו שהם הולכים לזכות בנס פך השמן, ושהמנורה שהדליקו תמשיך להאיר את המקדש במשך שמונה ימים, עד שיהיה בידם שמן חדש.

כיצד הם החליטו "לבזבז", כביכול, את מעט השמן שנותר, בלי שיש להם דרך להבטיח את ההמשכיות של בערת האש במנורה?

לדעתי, הם תיארו לעצמם שהמנורה תדלוק ליום אחד, ואחריו ייתכן שלא יהיה שמן להדלקה נוספת, ובכל זאת הם החליטו להשתמש במעט השמן להדלקת המנורה, במקום לחכות לפתרון טוב יותר.

מקרה זה הוא דוגמה לשימוש בגישת ההסתפקות, שהיא התשתית של שיטות הניהול הממוקד: גישה זו מציעה לא להתמהמה עם מציאת פתרון, אלא לבחור באפשרות זמינה. אין המדובר בבחירה של פתרון רע, אלא בהגדרה של סף ציפיות מסוים – אשר מטבע הדברים לא כולל את כל משאלות לבנו – והתמקדות בו.

אם הפתרון הטוב ביותר בנמצא עומד בדרישות סף אלו, נוכל לבחור בו. אסור לנו לבחור רף נמוך מידי, משום שאם נעשה כך נקבל פתרון שאינו טוב דיו, אך גם אסור לנו להפריז בקביעת הרף, כדי לא לפספס הזדמנות בעודנו מחכים ומשקיעים משאבים רבים בציפייה לאוטופיה שאולי לא תגיע לעולם. 

עם זאת, עד כמה שניסיתי להציג את הגישה הזו כמושלמת (או לפחות כמספיקה), זו גישה בינונית מאוד, אולי אפילו מסוכנת, שמובילה לאמירות כמו "זה הכי טוב שאני יכול", "זה מה יש" וכו'. לכן, מעוגן בה חלק נוסף, בלתי נפרד ממנה, והוא השיפור המתמיד.

היתרון שאנחנו משיגים בבחירת האפשרות הטובה שעומדת לרשותנו הוא לעתים רבות לא מספק ובדרך כלל זמני בלבד. השיפור המתמיד, החיפוש הבלתי פוסק אחר אפשרויות נוספות גם אחרי שקיבלנו את ההחלטה, מספק לנו קרש קפיצה לרמה גבוהה יותר.

בהתאם למה שלמדנו על גישת הניהול הממוקד, אפשר לתת נופך נוסף לקושיית הבית יוסף. אולי מתוך חג החנוכה, אנו חוגגים שבעה ימים את נס פך השמן, ויחד איתם יום נוסף על יישום הפתרון הטוב ביותר שעמד על הפרק באותה העת. כמו שמסביר השם משמואל (חנוכה שנת תרע"ג), ייחודם של המכבים לא היה עוצמתם הפיזית, אומץ ליבם או מוכנותם למות על קידוש השם; הוא התבטא בהרמת הראש שלהם אל מול הייאוש ששרר בעם, בתקווה שהצליחו לעורר בכך שישנה אפשרות טובה יותר. ההווה הוא חומר הגלם שלנו, ואין לנו את הזכות להתעלם ממנו ולחכות ל"אביר על סוס לבן". עלינו לעשות בהווה את השימוש המיטבי, כדי ליצור את העתיד שאליו אנחנו שואפים להגיע. 

המאמר נכתב במסגרת פרויקט #נר_לנר