הענווה האידיאלית

הרב עזריאל זילבר , ד' בטבת תשע"ט

הרב עזריאל זילבר
הרב עזריאל זילבר
צילום: עצמי

בעל 'חובות הלבבות' כותב :"וכבר אמרו על אחד מן החסידים, שאמר לחבירו: הנשתווית? אמר לו: באיזה ענין? אמר לו: נשתווה בעיניך השבח והגנות, א"ל: לא. א"ל: א"כ עדיין לא הגעת. השתדל, אולי תגיע אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות". [ספר חובות הלבבות שער ה - שער יחוד המעשה פרק ה]

ההבנה הרגילה בדברי 'חובות הלבבות' היא, שאדם צריך להגיע למדרגה של 'אפאתיות'. תחושה שווה בנפש אם מעליבים אותך או משבחים אותך. מאמר קצר זה בא להראות הבנה מחודשת של הרב קוק במושג ה'השתוות'.

ידועים דברי הרמב"ם בהלכות דעות, שלמרות שדרך האמצע היא 'שביל הזהב' בכלל המידות, במידת הענווה צריך ללכת עד הקצה. זו לשונו :"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, ועוד אמרו בשמתא [=נידוי] מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה..." [רמב"ם הלכות דעות פרק ב הלכה ג]

גם בפירושו לפרקי אבות מרחיב הרמב"ם בעניין זה. נאמר שם :"רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה" [משנה מסכת אבות פרק ד משנה ד ]

כותב על כך הרמב"ם בפירוש המשניות :"והקצה האחרון הוא שפלות הרוח. וכבר בארנו בפרק הרביעי [מ'שמונה פרקים לרמב"ם'] כי ראוי לאדם שייטה לאחד משני הקצוות על צד הסייג, כדי שייקבע במיצוע הפעולות, חוץ מזאת המידה לבדה מכל המידות, רצוני לומר: הגאוה, כי לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים, וידיעתם בניזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון, ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, כדי שלא ישאירו בנפש זכר לגאוה בשום פנים.

וכבר ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל אחד החסידים, ונאמר לו: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך? אמר: יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, וחי ה', לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא אשים לבי אליו. ואין ספק שזו היא תכלית בשפלות הרוח, עד שירחק מן הגאוה. [רמב"ם על משנה מסכת אבות פרק ד משנה ד]

ככל הנראה, הרב קוק לא הלך בדרך זו. הוא ראה בדרך זו צמצום וטמטום כוחות הנפש. בהתייחסותו למאמר חז"ל :"תנו רבנן: הנעלבים ואינם עולבים, שומעין חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחין ביסורים - עליהן הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגברתו". [תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב]

כותב הרב קוק בספרו 'עין אי"ה' [שבת ב' עמ' 200 אות פג] :"ישנן הדרכות מוסריות כאלה, שבתכונתן הן מחלישות את כוח העוז של החיים, ואלה הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמתית, שאליה ראוי לערוג על פי מגמתה של תורת חיים..." כלומר, התורה לא אמורה להחליש או לצמצם את כוחות החיים. ממשיך הרב קוק :"אומנם התכונות הנישאות..הינן אלה שעוצמת החיים מפכה בהן..."

דברים אלו מדייק הרב קוק בדברי הגמרא על 'נעלבים'. האנשים הרצויים הם אלו שנעלבים, ולא שאינם מרגישים. בלשונו:"לא אמר 'מי שמעליבים אותם ואינם עולבים', כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם אותם שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון, ניטמטם אצלם.

ובאמת לא זוהי דרכה של תורה כי אם שהנשמה תהיה חזקה, כוח החיים יהיה במילואו...עד שהם 'נעלבים', בכל זאת רגש המוסר ואהבת הבריות...הוא חזק כל כך, עד שהם אינם עולבים". למרבית הפלא, הרב קוק מקבל לכאורה את עניין ההשתוות של 'חובות הלבבות', בספרו 'אורות הקודש'.

עיון נוסף יגלה לנו, שהרב קוק מסביר את עניין ההשתוות באופן שונה לחלוטין מפשט הדברים העולה מדברי בעל 'חובות הלבבות'.

זו לשונו [שם] :"מדרגת ההשתוות במדות היא עולה עד אותה המדרגה, עד שאפילו לצורך רוחני לא יהיה צריך לא שבח ולא גנות, כי לא יכנס בלבו שום רעיון של גאוה עד שיצטרך לקבל טובה ממה שמגנים אותו, ולא ישפל בשפלות של עצבות, ושל מיעוט זריזות, בהארה ובשכל, בחריצות ובחריפות, בעומק הדעת ובבהירות החידוש, עד שיהיה צריך לפעמים הגדלה מסביבתו כדי לבוא למדרגתו הרוחנית העליונה. וכל זמן שיסוד השבח של בני אדם נדרש לו, אפילו לטובה רוחנית, עדיין לא בא למדת ההשתוות". 

הרב קוק מסביר, שאדם שעדיין לא הגיע לשלימות, זקוק מידי פעם לגנות, אם נכשל במידת הגאווה, או בחטא אחר, וכן זקוק לעידוד מהסביבה, כאשר הוא לא מספיק זריז ושמח בעבודת הקודש. אך האדם השלם, לא זקוק לשבח ולגנות, אפילו לא לצורך רוחני. מבחינתו שווים השבח והגנות בכך שאינו צריך אותם כלל. 

ישנה כאן הבנה מחודשת לחלוטין של דברי 'חובות הלבבות'. יש הבדל עצום בתחושה בין שבח לגנאי. כוחות הנפש לא טומטמו. אלא שאין בהם צורך.

יתר על כן, דרכו של האדם השלם כל כך בטוחה בעיניו, עד שלא מושפע לרעה מאנשים הפוגעים בו, אפילו כאשר כוונתם לגמרי לרעה. הוא מרגיש את הכאב של הפגיעה, אך לא מושפע ממנה באורח חייו ובשגרת יומו. כהמשך דברי הרב קוק [שם] :" ואם יעלה למדה זו אז יהיה באמת מעדת ישרים, שהם המקבלים את כל עניניהם בתכלית השיווי, ויקיים "חסד ומשפט אשירה לך ד' אזמרה", "אם חסד אשירה ואם משפט אשירה". 

לסיום הדברים יש להוסיף עוד הסבר של הרב קוק לגמרא זו של 'הנעלבים'. כך הוא כותב בספרו 'מידות ראי"ה' [ערך 'כבוד' אות ה] :"כשהאדם מתכבד בעולם, ולבו דואב בקרבו על מה שהעולם מוטעים בו, יגנוז אותו הדאבון וישתמש בו לשמוח בעת אשר יזדמן שיקבל איזה עלבון. הנעלבים ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושים באהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". 

מכיוון שלפי הרב קוק, האדם השלם אכן נעלב, יש להסביר כיצד ניתן לשמוח במה שנעלב, אם, כאמור לעיל, אין לו צורך בעלבון זה. הרב קוק מחדש, שאדם מקבל לעיתים כבוד שאינו מגיע לו, לפיכך הוא מרגיש 'בעל חוב' עד שמגנים אותו, ואז הוא שמח על מחיקת החוב.