לגשת למצרים

הרב חגי לונדין , ה' בטבת תשע"ט

אופטימיות. הרב לונדין
אופטימיות. הרב לונדין
צילום: קהלים

המשפט הפותח את פרשת 'ויגש' הוא 'ויגש אליו יהודה'. אנו מוצאים עוד פעם 'גישה' של יהודה. כאשר יעקב ובניו יורדים מצרימה, יהודה נשלח 'גושנה' לפני כולם, וזאת, על פי המדרש, 'להקים שם בית מדרש'.

לעומת יוסף שמבטא בעם ישראל את הכוח החומרי, 'המשביר לכל ארץ מצרים', שממנו צומח 'משיח בן יוסף' (שאחראי על בניית הקומה הפיסית בשיבת ציון); הרי יהודה הוא הכוח המבטא בעם ישראל את הכוח הרוחני, ממנו צומח 'משיח בן דוד' הבונה את קומת הקודש על גבי קומת החול.

בפרשה אנו לומדים כי על מנת לבנות את בית ישראל, יש צורך לתת לכוח הרוחני לגשת ולהקדים. בשביל שהאומה הישראלית תיבנה יש צורך להקים בלב בית מדרש ורק לאחר מכן לבנות בידיים את ההתיישבות. גם עצם הירידה למצרים למען הגיבוש הלאומי של משפחת יעקב היא אמירה שהאומה מתגבשת דווקא מחוץ לארץ ישראל, ללא תלות במרכיבים חומריים.

ברגע שמובן - שעם ישראל מגבש זהות רוחנית גם במצרים; שהתורה יכולה להינתן במדבר בחוץ לארץ; שיהודה מוקדם וניגש ליוסף - אזי ניתן להיכנס לארץ ישראל ולהגשים את הייעוד המלא של האומה: ממלכת כוהנים וגוי קדוש.