המכשול הפוליטי בשירותי הדת 

ד"ר שוקי פרידמן , ט"ו בטבת תשע"ט

דעות משרד הדתות
משרד הדתות
צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה

מדינת ישראל היא המדינה המערבית הכמעט יחידה שמספקת לאזרחיה באופן מוסדי שורה ארוכה של שירותי דת. בין השירותים שמספקת המדינה: כשרות, שירותי מקוואות, עירוב, קבורה, תמיכה בתרבות תורנית, שירותים רוחניים בדמות רב מקומי ושכונתי, שירותי נישואין וגירושין דתיים, שירותי המרת דת-גיור ועוד.

בכל אלו המדינה היא גם הגוף המממן, וגם הגוף הקובע את הסטנדרטים המהותיים על פיהם ניתנים שירותי הדת. במילים אחרות, עובדי ציבור בהם רבנים, אנשי מועצות דתיות ועובדי מערכי רישום הנישואין ובתי הדין הם אלו שקובעים את הסטנדרט ההלכתי לפיו יינתנו שירותי הדת. האם הוא יהיה מחמיר או מקל, 'חרדי' או 'ציוני דתי', אורתודוכסי יותר או פחות.

הפועל היוצא של המעורבות הגדולה של המדינה במתן שירותי הדת הוא פוליטיזציה של היהדות באופן שלא תמיד מועיל למדינה ולא תמיד מועיל לדמותה של היהדות בעיני היהודים במדינת ישראל, דתיים, וביתר שאת, כאלו שאינם דתיים.

אל מול אלו בתוך מערכת שירותי הדת על ממסדיה השונים הפועלים לשם שמים, יש כאלו שעשו את שירותי הדת קרדום לחפור בו ושם שמים אינו תמיד נר לרגליהם. הנזק שבכך גדול. כך למשל על פי מדד הדמוקרטיה, רק 20% מהיהודים נותנים אמון ברבנות הראשית לישראל ו-66% מהיהודים מייחסים לרבנות הראשית שחיתות רבה. 

למעורבות הגדולה של המדינה בעיצוב אופים של שירותי הדת השפעות נוספות. בשל המונופול האורתודוכסי המוחלט על פי רוב בגוון חרדי על מתן שירותי דת, למי שאינו אורתודוכסי או למי שהוא אורתודוכסי אבל פתוח יותר, אין כמעט דריסת רגל בשירותי הדת. לכך השלכות עמוקות גם על יחסם של יהודים רבים בתפוצות למדינת ישראל. התחושה לפיה היהדות שלהם לא מקבלת כל הכרה בדרך בה ניתנים שירותי הדת במדינת ישראל משפיעה על יחסם הכללי למדינה ומביאה לניכור ולהתרחקות ממדינת ישראל בקהילות רבות וחשובות מעבר לים. 

מה ניתן לעשות כדי לשנות את המצב? ניתן להצביע על שני כיווני פעולה שאם ייושמו, לא יפתרו את כל הבעיות אבל ללא ספק יצמצמו את החיכוך בין היהדות לפוליטיקה, ישפרו את תדמיתה של הרבנות הראשית, ימתנו את המתח בין הממסד הדתי שנותן את שירותי הדת לבין יהודים רבים בישראל ובתפוצות. כיוון הפעולה הראשון, המובן מאליו, הוא שיפור וייעול מערכות שירותי הדת בנושא הזה נעשתה כברת דרך, ולראיה על פי סקר מיוחד של המכון הישראלי לדמוקרטיה על שירותי הדת, רוב הציבור (בעיקרו של דבר, זה הדתי) שבע רצון משירותי הדת הניתנים לו. 

כיוון פעולה אחר הוא נסיגה של המדינה ממתן חלק משירותי הדת שתאפשר יותר פלורליזם באופן בו ניתנים שירותי הדת. על פי תוצאות הסקר, רוב הציבור סבור שיש לאפשר גם לזרמים לא אורתודוכסיים להעניק שירותי דת. בכדי לעשות זאת תוך התגברות על המכשול הפוליטי של הכרה בזרמים הלא אורתודוכסיים מוצע כי המדינה לא תהיה זו שתקבע את הסטנדרט ההלכתי של שירותי הדת, בנושאים בהם שאלת דרך הפסיקה או מתן השירות נוגעת בסופו של דבר רק למה שבין אדם למקום ואין לה כל השפעה רחבה יותר.

כך למשל, לשאלה אם הסטנדרט של כשרות המזון יהיה מחמיר יותר או פחות היא שאלה שבין אדם לקונו. אין השפעה כלשהי מעבר לכך, אם הסטנדרט יהיה זה או אחר. לעומת זאת, ברור ששאלת אופי הגיור בישראל משפיעה לא רק על המתגייר הבודד אלא על עם ישראל ועל מדינת ישראל.

מדינת ישראל היא מדינה יהודית, וככזו, הפרדה מלאה בין דת ומדינה לא תיתכן בה. עם זאת, לאחר שבעים שנים באה העת לבחון אם המעורבות המאוד גדולה של הממסד הדתי במתן שירותים באמצעות מערכות מדינתיות באופין אכן משרת את יהדותה של המדינה או שיש בו פוטנציאל נזק, ובהתאם לכך, לפעול כדי לצמצם את המעורבות של היהדות במדינה במקומות בהם הנזק הן ליהדות והן למדינה גדול מן התועלת.

  • המאמר נכתב לקראת הכנס השנתי של המרכז ללאום דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה, שיתקיים מחר, יום שני ט"ז טבת, ה- 24.12.18 בין השעות 10:30-16:45. לתכנית המלאה והרשמה לכנס לחצו כאן; הכנס יועבר בשידור חי כאן- בערוץ 7 החל מהשעה 10:00