ממשה ועד משה

הרב נתנאל יוסיפון , י"ט בטבת תשע"ט

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

השבת מתחילים אנו לקרוא בספר שמות, ספר היציאה ממצריים, ומעניין שסמוך ונראה לשבת שמות חל תמיד יום ההילולא (כ' טבת) של שני צדיקים שחייהם שזורים ביציאה ממצריים לכיוון ארץ ישראל. המאוחר שבהם הוא רבי יעקב אבוחצירה, שנקבר במצריים, בעת שהיה בדרכו לעלות לארץ ישראל. והמוקדם הוא רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, שכיהן כמנהיגם של יהודי מצריים, אך לפני פטירתו ביקש: "אל נא תקברוני במצריים", וזכה שהעלו את עצמותיו לטבריה, השוכנת בארצנו הקדושה.

מספרים, שרבי מימון אביו של הרמב"ם היה תלמיד חכם ודיין בקורדובה, אך לא נשא אישה, כי חשקה נפשו לעסוק אך ורק בתורה. והנה, לילה אחד, נגלה אליו איש זקן ובעל צורה, וציווה עליו ללכת ולשאת לאישה את בת הקצב מעיר פלונית, כי היא בת זוגו משמיים.

ביטל רבי מיימון את החלום בליבו, שהרי 'חלומות שווא ידברו'. אולם, החלום שב ונשנה לילות רבים, והזקן אף תיאר את המקום בדיוק, ונקב בשם הקצב, עד שרבי מיימון החליט ללכת לאותה עיירה ולבדוק אם הדברים נכונים.
ואכן, כל הפרטים היו נכונים, ורבי מיימון נשא את בת הקצב לאישה. בערב פסח, נולד לרבי מיימון בן, ונקרא שמו בישראל, אך היולדת מתה בלידתה.

נשאר משה הקטן יתום מאם, ואביו התאמץ לגדלו וללמדו תורה במסירות. אך למרבה הצער, הילד אכזב, שובב היה, ונפשו לא חשקה בתורה. הצטער האב מאד.

פעם אחת, ישב רבי מיימון ולמד עם הילד, אך הוא 'ריחף', ואף לא ידע היכן אוחזים בספר. גערה נפלטה מפי אביו – 'לך מביתי, בן קצב שכמוך'!

ברח הילד מהבית, ואביו התחרט והלך להשיבו באהבה גדולה. אולם, הילד נמלט למקום רחוק, ולא נודעו עקבותיו. 

בינתיים, הגיע הילד לכפר מרוחק, נכנס בשעת לילה מאוחרת לבית הכנסת, ולפתע פרץ בבכי סוער, ובקשה גדולה מה' בפיו – לזכות, ללמוד תורה. כך בכה מעמקי לבבו, עד שנרדם. והתפילה בקעה רקיעים, וכשהתעורר הילד, חש בקרבו שינוי עצום – משיכה עזה ללמוד תורה. החל הילד ללמוד בהתמדה ובכישרון עצום, עד שהתעלה והפך לרמב"ם, ואף זכה לשוב וללמוד מאביו באהבה גדולה.

אולי, סיפור זה בא לשפוך אור על דמותו המופלאה של הרמב"ם. דמותו היא דמות מופלאה וחד פעמית במהלך הדורות, עד שגם בין גדולי הדורות כולם (וגם בין חכמי הגויים, להבדיל), הוא ניצב כמגדלור זקוף, בולט ומזהיר למרחוק. לא לחינם, ביטאו הקדמונים את ייחודו באמירה – 'ממשה עד משה – לא קם כמשה'.

הרמב"ם היה הראשון, שסידר את כל התורה לקובץ הלכתי מסודר ומפורט. עד ימיו, היו הלכות התורה, מפוזרות בין כל המסכתות השונות, שהרי הגמרא אינה מסודרת לפי נושאים, אלא עוברת לעיתים מנושא לנושא בגלל הקשרים שונים. והנה, קם אדם בודד, והצליח במוחו הכביר, (ללא גוגל ופרוייקט השו"ת), ליצור ספר מסודר להיקף חומר אדיר ומפוזר. אין איש בעולם כולו, גם בתחומי ידע לא תורניים, שעשה עבודה כה מקיפה. אחריו, קמו מסדרים נוספים, אך להם כבר היה את הרמב"ם.

נוסף לזאת, הוא היה פילוסוף מגדולי הפילוסופים בעולם במהלך כל הדורות, רופא מגדולי הרופאים בעולם, מפרש המשנה, מנהיג ציבור ועוד. הוא ידע גם לכתוב בלשון ייחודית, 'לשונו הזהב של הרמב"ם', שעד ימינו אלה, היא בהירה ומובנת מאד. איש פלא, שבצדק כתבו בעבר על מצבתו – 'מבחר המין האנושי'.

יצירתו היא יצירה אנושית, שכל כולה אלוקית. וזה מובן מכח התפילה. כוח זה הוא למעלה מכוחות האדם הרגיל, הוא כוח שנולד כתוצאה מתפילה ממעמקי הלב, הבוקעת רקיעים.

ועוד לימוד חינוכי גדול יש כאן. לכל ילד ולכל אדם יש סיכוי. הנה, הילד היתום והשובב, הפך בסוף לגדול הדורות. אכן, הוא היה זקוק לגערה, שתטלטל אותו, וגם אנו צריכים לכוון ולדרוש מהילדים, אך יחד עם זאת עלינו גם להאמין בילדים שהם יכולים ומסוגלים להמשיך ולעלות.

כמה מזכירים הדברים את משה מהפרשה שלנו, משה הראשון, משה רבינו, שוודאי דמותו היא הגדולה שבדורות כולם, שהרי 'לא קם בישראל כמשה עוד'. אף הוא, הורחק מביתו וגדל כיתום בבית פרעה, הורחק מעמו, והיה אמור לגדול כמצרי. 

ובכל זאת, תפילת אחותו הניצבת מרחוק לדעת מה יעשה, הנקתה האוהבת של אימו, והשמירה האלוקית שליוותה אותו והובילה אותו ללמוד הנהגות מלוכה ממלך מצריים, הם שעמדו לו לזכות ולשוב ולהתאחד ולמסור נפשו על עמו – 'וירא בסבלותם', ובסוף להנהיג את העם ולקבל תורה.

בימים אלה, עת כל מי שיש לו ילדים בגיל המתאים, מחפש מקום חינוך מתאים לילדו, נזכור שעלינו להתפלל על ילדינו שיגדלו לתורה ויראת שמיים, להאמין בהם שיוכלו לגדול ולהגיע גבוה, ולכוון אותם לצמיחה טובה ובריאה מתוך הרבה אהבה!