מי צריך תפילה?
מי צריך תפילה?

תפילה היא כנראה המצווה המעשית התופסת את הזמן הרב ביותר בחייו של היהודי הדתי. בכל יום מקדיש היהודי במצטבר לפחות כשעה, ולפעמים יותר, לשלוש התפילות הקבועות.

תפילה היא כנראה גם המצווה הטעונה ביותר מבחינה נפשית: היא יכולה להביא את האדם להתעלות רוחנית, לחוויית דבקות ולמפגש עם אלוקים, אבל יכולה גם להיות עול ונטל מעיק, מלמול של נוסח החוזר על עצמו מדי יום שוב ושוב, ללא כל תחושה הנלווית לכך.

הקונפליקט בין החוויה הרוחנית והאינטימית של התפילה לבין המסגרת ההלכתית הקשיחה המקיפה אותה מופיע כבר בדברי חז"ל, שמצד אחד קראו לתפילה "עבודה שבלב" והורו "העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים", ומצד שני קבעו גדרים הלכתיים מדויקים לזמני התפילה, נוסח אחיד ומגבלות נוספות.

אפשר להבין את השאיפה לאותנטיות וספונטניות של המפגש עם ה', המתקוממת נגד הניסיון להכניסה לגדרים קבועים ושגרתיים; אבל אפשר להבין גם את הצורך בקביעת מסגרות וגדרים לתפילה, שאלמלא הם, קרוב לוודאי שרוב האנשים לא היו מתפללים כמעט לעולם.

רוב האנשים, השקועים במירוץ החיים, טרדות הפרנסה ושאר עניינים, אינם פנויים בדרך כלל להתעורר לתפילה אותנטית מעומק הלב; רק בזכות המסגרת המחייבת והנוסח הקבוע הם מקיימים בקביעות מצווה זו, וגם אם רוב תפילותיהן הם "מצוות אנשים מלומדה", הרי זה יותר טוב מכלום. מאידך גיסא, מי שבאמת רוצה להתפלל תפילה אישית, אין לו כל מניעה לעשות זאת בנוסף על התפילות הקבועות או כהרחבה להן.

אבל מהו בעצם עניינה של התפילה? בהסתכלות שטחית וחיצונית, יכולה התפילה להיראות כמו שורה ארוכה של התחנפויות כלפי ה' ("מי כמוך באלים ה'" וכדומה), שלאחריה רשימת בקשות ארוכה לבריאות, פרנסה, הצלחה וכדומה. בהסתכלות שטחית שכזו, ה' נתפס כמו איזה רודן מתנשא שדורש מנתיניו להתחנף אליו ולהתחנן לפניו שלוש פעמים ביום על צרכיהם הבסיסיים. כמובן שתפיסה כזו לא מובילה לשום תחושת קרבה או דבקות בה' במהלך התפילה, אלא להפך.

אולם ברור שזוהי תפיסה מעוותת, המושפעת מדימויים אליליים לפיהם האלים הם אכן מעין עריצים בעלי כוחות-על ותו לא. תפיסות מעמיקות יותר של ה', כפי שמופיעות במחשבת ישראל, הופכות את התפילה לעניין אחר לגמרי. כמובן, מדובר בנושא עמוק ורחב שנכתבו עליו אינספור ספרים ומאמרים לאורך הדורות, אולם ניגע כאן בקצרה בכמה נקודות שיכולות לשפוך אור על עניינה של התפילה.  

להקדיש זמן לנשמה

ראשית, בלי קשר לכל השאלות על איך תפילה עובדת, ואיך היא משפיעה על רצון ה' וכן הלאה - עצם הרעיון לפתוח את היום בכשעה של ניסיון למקד את המחשבות בנושאים נעלים, ולעשות כך עוד כרבע שעה בצהריים ובערב, הוא פשוט רעיון מופלא. גם אם לא מצליחים להתרכז בכל התפילה, הניסיון עצמו הוא "אימון" מבורך לנפש ולמחשבה, והכרה בכך שישנה מציאות רוחנית מעבר לעולם הארצי.

אחד הרבנים שלי בבית הספר סיפר לנו פעם איך כשהיה מאושפז בבית חולים, הזדעזע לראות את שכנו לחדר פוקח את עיניו בבוקר, מתיישב במיטה, ומיד מתחיל לאכול משהו ולקרוא ספר. זר לא יבין מה לא בסדר בזה, אבל עבור מי שהתרגל לפתוח את יומו בהכנה של קדושה, בנטילת ידיים, טלית, תפילין, תפילה וכן הלאה, פתיחת היום בלי כל אלה נראית פשוט החמצה אדירה. לפני שצוללים לתוך ענייני החומר, נותנים מקום לרוח. כאשר זה הדבר הראשון שעושים על הבוקר, גם כל העניינים שבאים מאוחר יותר נראים אחרת.

כל זה לגבי תפילה באשר היא; ואילו תפילה בציבור, אפילו מההיבט החברתי-פסיכולוגי שלה בלבד, היא דבר מופלא עוד יותר.

קבוצה של אנשים מבוגרים ואינטליגנטים, שאולי לא מכירים בכלל אחד את השני, מתאספים יחד לפעילות משותפת שאין בה שום רווח, תועלת או הנאה נראים לעין. הם מדקלמים יחד, שרים יחד, מבצעים יחד כמה טקסים מוזרים כמו ברכת כהנים וקריאה בתורה. הם מקדישים לא מעט זמן ביום לכל זה, יום אחר יום, במשך כל חייהם. והכל מתוך אמונה במשהו ערטילאי שנמצא מעבר למציאות המוחשית.

תופעה זו לכשעצמה, אפילו עבור מי שאינו מאמין באלוהים או בכוחה של תפילה, היא מרתקת מנקודת מבט אנושית. עצם הרצון והנכונות להקדיש זמן ואנרגיה לפעילות כזו, מלמדים משהו חשוב על נפש האדם ועל שאיפתה למשהו מעבר. לא הכל זה תועלת, הנאות וחוויות. האדם רוצה יותר.

הרי מצד אחד, כשחושבים על זה, הרעיון של תפילה נשמע אבסורדי. תארו לעצמכם שהייתם צריכים להסביר לחייזר מה אתם עושים כשאתם מתפללים. מבקשים ממישהו בלתי נראה ובלתי מוחשי שיעזור לכם? ברצינות? איך הגעתם לזה? אבל מצד שני, הנטיה להתפלל טבועה עמוק באדם, עד שאפילו חילונים ואתאיסטים מוצהרים נוטים להתפלל במצבי לחץ (“אין אתאיסטים בשוחות”). אפשר להמציא לכך הסברים פסיכולוגיים למיניהם, אבל אפשר גם לראות בכך ביטוי אמיתי להכרה הפנימית של האדם באלוקים ולצורך שלו בו.

שבח ובקשה

התפילה מתחלקת לשני חלקים עיקריים: שבחים ובקשות.

מטרתם של השבחים אינה התחנפות כלפי ה', כפי שניתן לחשוב בטעות. הם מיועדים עבורנו. למעשה, התפילה כולה נועדה עבורנו - ה' לא "צריך שנתפלל אליו". השבחים המופיעים בפסוקי דזמרא, בברכות קריאת שמע ובברכות הראשונות של תפילת העמידה, באים להזכיר לנו לפני מי אנו עומדים.

כאשר אנו מתארים את נפלאות הבריאה, את היופי שבשמיים, בארץ וביצורים החיים, ואת הניסים והמופתים שחולל ה' לאבותינו, אנו משתחררים מהדימוי של "המלך העריץ", ומתחילים להבין משהו מנשגבותו האינסופית של הבורא. כל מי שהזדמן לו להתפלל מול נוף מרהיב, כמו השמיים המכוכבים בלילה, הזריחה במדבר או גלי הים, מכיר את ההתפעמות והתרחבות הלב הנלווית לתפילה זו.

אמנם איננו יכולים לצפות במחזות כאלה במהלך כל תפילה (ואילו היינו עושים כן, החוויה היתה נשחקת), אבל אמירת שבחי ה' ותיאור נפלאות הבריאה אמורה להמחיש לנו משהו מרוממותו, ולהזכיר לנו בפני מי אנחנו עומדים - בפני בורא היקום והגלקסיות, השמש והכוכבים, המלאכים והשרפים, הים והארץ וכל אשר בהם.

ככל שמכוונים יותר בשבחים אלה, ומציירים אותם לנגד עינינו בצורה מוחשית, כך מתמלאים יותר באהבה, הערצה ויראה כלפי ה', משתחררים מד' אמות של קיומנו הפרטי והמצומצם, ומתמזגים עם ההרמוניה המופלאה של כלל היקום.

(אגב, אם חווינו חוויות מפעימות כלשהן במהלך היום, בין אם בפועל או בספרים, סרטים וכדומה, אפשר "להביא אותן" לתפילה ולשוות אותן לנגד עינינו במהלך אמירת השבחים, ובכך להפוך אותן לחלק מעבודת ה'.)

החלק השני של התפילה הוא הבקשות. פילוסופים רבים עסקו בשאלה, איך בעצם "פועלת" התפילה. הרי לכאורה, אם ה' הוא טוב ומטיב ויודע הכל, הוא יודע מה אנחנו רוצים ומה באמת טוב עבורנו. לפיכך, אם יש משהו שטוב שנקבל, הוא ייתן לנו אותו גם בלי שנבקש; ואם יש משהו שלא טוב שנקבל, הוא לא ייתן לנו גם אם נבקש. מה הטעם אם כן לבקש דברים מה'? האם התפילה יכולה לגרום לו לשנות את דעתו או את רצונו?

תשובות שונות ניתנו לשאלה זו. אחת מהן היא שבאמצעות התפילה משנה האדם לא את רצון ה', שהוא בלתי משתנה, אלא את עצמו: נניח שלפי מצבו של האדם נגזר עליו להיות חולה, אולם באמצעות התפילה הוא מתקרב אל ה' ומשנה את מצבו, ולפי מצבו החדש לא נגזר עליו להיות חולה. כך מועילה התפילה לרפואתו.

על תשובה זו יש להקשות, מדוע אם כן דווקא תפילה מועילה לשינוי מצבו של האדם, ולא תשובה או קיום מצוות אחרות. אולם מעבר לכך, נראה שהדיון הפילוסופי ימי-הביניימי הזה מתרחק מתיאורן של התפילות כפי שהן מופיעות בתנ"ך ובדברי חז"ל.

הנביאים, התנאים והאמוראים תיארו את התפילה בפשטות כ"בקשת רחמים" מאת ה', ולא הטרידו את עצמם בשאלות פילוסופיות על שינוי רצונו וכדומה. ואכן, נראה שבחינת עניינה של התפילה בכלים פילוסופיים מחמיצה את העיקר.

יש בתפילה היבט של מסתורין עמוק שנמצא מעבר לשכל האנושי ואינו נתון לבחינתו. מי שמאמין בה', ומאמין בטובו, בכוחו ובהנהגתו את המציאות, הדבר הפשוט והטבעי ביותר עבורו הוא לפנות אליו בתפילה, בבקשת רחמים ובהבעת משאלה.

איך זה "עובד" בדיוק - אין זה מענייננו, כשם שילד הפונה לאביו אינו מתיימר להבין את תהליכי המחשבה שמאחורי החלטותיו. ואולי עצם החסרונות והקשיים באים אלינו כדי לעורר אותנו לפנות לה', וכאשר אנו עושים זאת בתפילה הרי שהוגשמה תכליתם, וה' מסלק אותם מאיתנו.

על כל פנים, התפילה נוסכת בנו אמונה ואופטימיות, שהיקום אינו הפקר ואינו חסר משמעות, אלא יש מאחוריו השגחה ורצון טוב, ויש למי לפנות בשעת צרה. היא גם מעוררת אותנו לחשוב לא רק על עצמנו, וגם אם בחיינו האישיים הכל מצוין - עדיין ישנם חסרונות רבים בעולם שיש להתפלל עליהם ולתת עליהם את הדעת.

האם אפשר לבחון בשטח, בכלים מדעיים, את יעילותן של התפילות? על כך אפשר לקרוא במאמר זה.

אין צורך לומר, שתפילה אינה באה כתחליף להשתדלות ולפעילות ארצית (כפי שטוענים בורים למיניהם כלפי היהדות), אלא בנוסף להם.

על האדם לדאוג כמיטב יכולתו לבריאות, פרנסה והצלחה, שלו ושל אחרים, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולהתפלל לה' שיעשה זאת במקומו; אולם התפילה מזכירה לנו שלמרות כל כוחנו והשגינו, לא אנחנו מנהלים את העולם, אלא אנחנו תלויים תמיד ברצונו של ה', שהוא הקובע האם נזכה להצלחה במאמצינו או לא. עמדה זו מכניסה ענווה בלב האדם ומונעת ממנו להתגאות בהישגיו והצלחתו.

סיכום

התפילה אינה התחנפות כלפי "כוח עליון", וה' אינו צריך אותה. התפילה נועדה עבורנו, לרומם אותנו מעל שגרת החיים והשקיעה בחומריות, להפגיש אותנו עם הנשגב והנעלה, וליצור חיבור ודבקות שלנו בה' שישפיעו על כל מהלך חיינו.

הלכות תפילה יוצרות את המסגרת שמבטיחה שנמשיך בקביעות לנסות להגיע למטרות אלה; גם אם בפועל בתפילות רבות איננו מצליחים להתרומם מעבר לדקלום המילים, הרי שהמחויבות שלנו לתפילות הקבע תוביל לכך שלפחות בחלק מהמקרים אכן נזכה לפתוח את ליבנו ולהתקרב לה' באמצעות התפילה.

המאמר באדיבות אתר "לדעת להאמין" של מכון ידעיה העוסק ביצירת משנה אמונית סדורה.