הרבה ארבה

הרב חגי לונדין , ד' בשבט תשע"ט

אופטימיות. הרב לונדין
אופטימיות. הרב לונדין
צילום: קהלים

בפרשת בא אנו נתקלים בשלשת המכות האחרונות: מכת ארבה, מכת חושך ומכת בכורות. שלמה המלך מתבטא בספר משלי ש'מלך אין לארבה' (משלי ל, כז). הארבה הוא הרבה בעלי חיים, מיליוני בעלי חיים קטנים, מפורדים זה מזה, שכל אחד עומד בפני עצמו ומכלה את הצומח בגזרתו; כולם ביחד 'מכסים את עין הארץ'.

גם ביחס למכת החושך המקרא מספר שהמצרים לא רואים איש את אחיו במשך שלשת ימים – כל אחד בפינה שלו, לבד ובחושך; גם ביחס למכת בכורות נאמר 'אין בית אשר אין בו מת' – כל בית והכאב הפרטי שלו.

לעומת העולם הפירודי של המצרים, עם ישראל מצווה בקורבן הפסח. המאפיין המרכזי של קורבן הפסח שלא ניתן לאכול אותו לבד (אולי מזה הגיע הביטוי: 'מי שאוכל לבד מת לבד'...), הוא נאכל 'חבורות חבורות', על ידי המשפחה והשכנים.

דבר מאפיין נוסף את קורבן פסח שאנו מצווים ש'עצם לא תשברו בו'. הוא צריך להישאר שלם; הוא גם נאכל צלי. בניגוד לבישול שמרכך ומרחיב את הבשר, הצלי מכווץ, מצמק ומאחד אותו.

ביציאת מצרים עם ישראל מקבץ את הפרטים למטרה אחת. אנו מחנכים את העולם לעידן חדש, עידן בו כל פרט אינו עומד בפני עצמו בחוסר אכפתיות מהשני אלא נחשף המכנה המשותף. ביציאת מצרים אנו יוצאים מן הריבוי של הארבה, הפירוד של החושך והבדידות של מכת בכורות ומגבשים אומה שתופיע את ממלכת כוהנים וגוי קדוש.