חזון הפירות היבשים

אבנר שאקי במאמר על האבסורד האדיר המתקיים באכילת פירות יבשים שגדלו בחו"ל דווקא בסדרי ט"ו בשבט הנחגגים בישרא

אבנר שאקי , ט"ו בשבט תשע"ט

אבנר שאקי
אבנר שאקי
צילום: עצמי

אתמול הוזמנתי לכמה סדרי ט"ו בשבט. כדי לא לבאס את כלל המזמינים, רקדתי על כל החתונות. מזל שכולם היו באותו אזור והדילוגים היו קלים יחסית. אחד המזמינים היה חבר חרדי אדוק. באופן מפתיע, או שלא, דווקא בביתו, בניגוד לשאר המקומות, הוגשו מגוון פירות יבשים.

יש לי יסוד סביר להניח שהייתי היחיד סביב השולחן ששם לב לסמליות האדירה שהייתה בעצם הגשת הפירות לגבי השקפתם ואורחות חייהם השגויות לעניות דעתי של הסועדים הנינוחים.

קצת מצחיק לחשוב על זה, אך באכילת הפירות היבשים שגדלו בחו"ל, דווקא בסדרי ט"ו בשבט הנחגגים בישראל, טמון אבסורד גדול. הפירות היבשים נקשרו לט"ו בשבט בשנים בהן יהודי הגולה רצו לאכול מפירות ארץ ישראל.

מכיוון שדרכי השינוע באותם ימים היו דלות ומסובכות, ולא הייתה אפשרות טובה דיה להעברתם של פירות ארץ ישראל בצורתם החיה והטובה, ייבשו אותם בישראל, ובאופן הזה העבירו אותם לארצות הגולה השונות.

כיום, למרבה האירוניה, בארץ ישראל יש שפע אדיר של פירות שגדלו בה, תודה לאל, וחרף כך, רבים אוכלים בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות וחגם של פירותיהם, פירות שגדלו בחו"ל ואף יובשו בניכר. אם כן, יבין כל בר דעת את חוסר ההיגיון שיש בדבר. לא אל הנער הזה התפללנו, ולא זו הייתה כוונת המשורר.

בדומה לכך, יש עוד כמה וכמה דברים, משמעותיים ובולטים יותר ופחות, שהשתרשו בעם ישראל, ואפילו בקרב שומרי המצוות האדוקים, למרות שבמבט מפוכח אפשר לראות בנקל שהם סותרים את כוונתם המקורית, ואת רצון האל שחולל אותם מלכתחילה.

במאמר זה נעסוק באחד מהם, והוא ההשקפה החרדית הקלאסית. הדברים ארוכים ומורכבים, ולא פחות מכך – רגישים ועדינים, אך בכל זאת ננסה לגעת בהם בדחילו ורחימו.

היהדות החרדית היא המצאה חדשה יחסית בתולדות עם ישראל. שני העקרונות העיקריים שמזוהים עמה, ההתנגדות התקיפה לקידוש הציונות ולקידוש חיי המעשה, מנוגדים מכל וכל, כך לדעת הרבנים החרדיים לאומיים מהם ינקתי את תורתי (ממשיכי דרכו של הרב קוק זצ"ל), לעיקרי העיקרים של תורת ישראל.

לא זו אף זו – עד לפני עשרות שנים בודדות הייתה ההשקפה החרדית נחלתם של בני אשכנז בלבד. לבני עדות המזרח לא חדרה גישה חדשה זו, ובצדק.

עם זאת, יש לומר לזכותם של גדולי הדור שנקטו בגישה זו הלכה למעשה, שבזמנם, במידה מסוימת, גישתם היה מוצדקת. בהסתכלות אפשרית, ניתן לומר שהייתה זו 'אמת לשעתה'. ההשכלה והכפירה חדרו לתוככי מחנה ישראל, ומשום כך היה נכון להגביה את החומות, לפרוש מחיי המעשה וקידוש החומר, ולזנוח את תורת החיים הכוללת, תורת החיים שמכוונת אותנו לעיסוק מקודש בכל תחומי החיים.

במקביל לתנועת ההשכלה, והכפירה שהגיעה עמה, תנועת הציונות הלכה והתעצמה, אך רוב מחולליה אינם היו שומרי תורה ומצוות כהלכה. מסיבה זו, בין היתר, גדולי הדור החרדים התנגדו אליה בכל תוקף, ועד היום אנו משלמים את המחיר האדיר של החלטה זו. את הטוב האדיר שהיה מגיע אם רק היו מצטרפים אליה בזמן, ומשפיעים על יסודותיה, ניתן רק לדמיין.

נכון להיום, ואף נכון לעשרות השנים האחרונות, כאשר אחיזתנו בארץ ישראל הנה יציבה ומשמעותית, יש לחזור לרצון ה' הבסיסי. המקורי. לתורת החיים הטבעית, תורת ארץ ישראל. תורה שבה פשוט וברור שיש לשמוח בשלטון ישראלי בארץ ישראל, גם אם יש לשפרו ולקדשו, ופשוט וברור שיש לעסוק בכל אפשרויות חיי החומר מתוך קדושה וטהרה.

הנה כי כן, כמה טוב שיש בידינו דוגמאות פשוטות וקטנות יחסית, אשר בזכותן אנו יכולים לראות בבהירות עיוותים גדולים מהם, על מנת לתקנם ולשפרם. ולא נותר אלא לחתום בתפילה לה', שיזכה אותנו ללכת לפי רצונו המקורי, ושיחזק אותנו בכך שלא נסתפק בפירות הדלים והיבשים, אלא שנהיה כעצים השתולים על פלגי מים, אשר עלינו לא יבלו, וכל אשר נעשה – בעזרתו יתברך נעשה ונצליח.