השנה העשירית להסכם אוסלו

משום מה יש המולה עיתונאית גדולה לקראת יום השנה השלושים למלחמת יום הכיפורים, אך התעלמות כמעט מוחלטת מיום השנה העשירי להסכם אוסלו.

חגי סגל , י"ז באלול תשס"ג

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
משום מה יש המולה עיתונאית גדולה לקראת יום השנה השלושים למלחמת יום הכיפורים, אך התעלמות כמעט מוחלטת מיום . זכרון ספטמבר 93' אינו מצליח להעיב אפילו על מסיבות יום ההולדת ה-80 של שמעון פרס.

חבל, דווקא היה אפשר לעשות אחלה תוכניות. למשל, לשדר קטעים נבחרים מהרטוריקה האופטימית של הטקסים דאז על רקע הדיכאון דהיום. היא מרשימה יותר מכל דיבורי "אמרנו לכם" של הימין הזועם.

הרי בינתיים קם פה דור חדש שלא ידע את ניחוחות השלום ולא שמע על מזרח תיכון חדש. למענו, וגם למען הדורות הקשישים יותר, חשוב להשמיע מחדש את נאומו הנשכח של שמעון פרס באחד הטקסים ההם: "אורחים נכבדים, גבירותיי ורבותי, היום אנחנו מצהירים כי הסכסוך תם. אני מכריז היום שהסכסוך נגמר.

היום הסכמנו להבטיח לאמהות ולילדים, ערביות, ערבים, ישראלים, יהודים, ששום אצבע לא תלחץ עוד על ההדק ולא תסכן את החיים. לא יישמע עוד חמס בארצך, שוב ושבר בגבולך" (קהיר, 4.5.94).

אם נקשיב שוב ושוב לאמירות הנלעגות ההן, אם נציב במוזיאונים את תמליל נבואות השקר, יש סיכוי שנוכל להבין מה בדיוק השתבש. זה לא נעים, זה מביך מאוד, אבל זה המינימום הנדרש מחברה שוחרת לקחים. לא יתכן שהמסקנה העיקרית מקריסת תהליך אוסלו תהיה שערפאת איש רע או שצריך גדר.

את שתי התובנות הטכניות הללו היה אפשר להסיק כבר בתקופת מלחמת לבנון. מה שמתבקש עכשיו זה היגד עקרוני יותר, לקח לדורות. והלקח העיקרי המסתמן הוא שאסור לכפות פתרונות על מצבים בלתי פתירים. או במלים אחרות: העדר פתרון עדיף על פתרון מסוכן.

כשהשמאלנים הזמינו הנה את ערפאת, הם פעלו מתוך תחושת חירום והנחה שאין לישראל מה להפסיד. בכל נאומיהם והסבריהם באותה תקופה כיכב הטיעון שהזמן פועל לרעתנו, ושמוכרחים למצוא במהירות איזשהו הסדר.

אירועי האינתיפאדה הראשונה נטעו בהם תחושה מוטעית, שיותר גרוע לא יכול להיות. הם האמינו שהסכם שלום הוא תמיד הרע במיעוטו, ולו גם עם השטן בכבודו ובעצמו. "מה האלטרנטיבה?", זעקו רבין ופרס לעבר ספסלי האופוזיציה.

היום כבר ברור שהאלטרנטיבה הייתה פשוט לחכות. לא להתייאש כל-כך מהר. אומה רשאית להיכנע רק כשחרב חדה מונחת על צווארה, ובסתיו 93' לא הייתה חרב כזאת על צווארנו. היא הייתה בתוניס. אבל סף הסבל של השמאל היה נמוך מאוד, ולכן אנחנו משלמים היום מחיר כבד. בניגוד להערכה השגורה אז, התברר שתהליך השלום פגע בנו יותר מתהליך הכיבוש.

בשנת 92', השנה האחרונה לפני הסכם אוסלו, נרצחו 25 ישראלים בפיגועים. בשנת 2002 נרצחו 450 ישראלים, פי 18. גם מצבנו הכלכלי היום רע עשרת מונים מהמצב הכלכלי אז, כשחשבנו שכל פתרון מדיני עדיף על חילופי אש. אפילו מבחינה מוסרית מצבנו הורע. אם מישהו קיווה כאן, שההסכם ישחרר אותנו לפחות מהצורך לעולל רע לפלשתינים, הוא מוכרח להודות היום שלפני אוסלו לא היו כאן חיסולים ממוקדים, גדרות הפרדה וכל-כך הרבה מחסומים.

לכן בפעם הבאה שהשמאל יביא לנו הסכם אוסלו חדש, עוד סיכון מחושב כביכול, כדאי להגיד לו, לא-תודה. אחרת אנחנו עוד עלולים להתגעגע יום אחד למצבנו עכשיו.