פיצוי על הלנת שכר

האם ניתן לתבוע מעסיק שישלם פיצוי על עיכוב בתשלום המשכורת? והאם ניתן לתבוע מעסיק על המינוס שנגרם כתוצאה מעיכוב המשכורת?

הרב ישועה רטבי , כ"ח בשבט תשע"ט

הרב ישועה רטבי
הרב ישועה רטבי
צילום: יעקב אפללו

שאלה: 

מעסיק שעבדתי אצלו היה צריך להכניס לי 800 שקלים לחשבון בתאריך ה-10 לחודש כשבתאריך ה-11 לחודש ירדו לי מחשבון 750 ש''ח. למעסיק הייתה טעות אנוש, והתשלום התאחר לחודש אחר כך, בינתיים בבנק נכנסתי למינוס של 750 ש''ח, כיוון שבניתי על הכנסת הכסף מהמעסיק שלא נכנס לבסוף.

השאלה היא, האם אני יכול לתבוע מהמעסיק פיצוי על עיכוב המשכורת? והאם אני יכול לתבוע מהמעסיק שישלם את הריבית בסך 100 ש''ח שהבנק לקח לי על המינוס?

תשובה:

א) לפי חוק הגנת השכר, המעסיק צריך לשלם לעובד על העיכוב בשכר סך 280 ש"ח. אבל נחלקו הפוסקים, האם יש בפיצוי זה משום ריבית.

ב) לדעת ראבי"ה, ר"א מטול, רבנו ירוחם והחתם סופר - אין בכך איסור ריבית וניתן לקבל פיצוי זה. אבל לדעת האור זרוע, הגהות אשרי, הבית יוסף, הדרכי משה והש"ך - יש בכך איסור ריבית.

ג) מכיוון שלדעת עמודי ההוראה יש בכך איסור ריבית - לא יהיה ניתן לגבות סכום זה כפי הוראת החוק, כי במקום שיש איסור ריבית, לא אומרים דינא דמלכותא דינא.

ד) במידה ולבעל העסק יש שטר היתר מכירה - מותר לגבות את הפיצויים על הלנת השכר.

ה) במקרים בהם מדובר על עיכוב חוזר ומתמשך - ניתן מדין פשרה לפסוק סכום קצוב וחד פעמי לפי שיקול דעתו של בית הדין. במקרה זה הפיצוי איננו ריבית אלא קנס חד פעמי מדין פשרה בהתחשב באורך הזמן בו השכר עוכב ובהתחשב בנסיבות העיכוב. (כאמור, אין לחייב בקנס לפי הזמן שמצטבר כפי דרישת החוק, כי יש בכך איסור ריבית).

ו) במקרה של עיכוב חוזר ומתמשך, מומלץ שהתשלום עבור הקנס יהיה בנפרד משאר השכר שמגיע לעובד, כך שיהיה ברור שתשלום זה נחשב לפיצוי חד פעמי ולא כחלק מהשכר.

ז) במקרה כאן מדובר על עיכוב חד פעמי שנגרם בגלל טעות, וקשה לחייב את המעסיק בפיצוי על מקרה חד פעמי זה.

ח) עד עכשיו התייחסנו לפיצוי הקבוע בחוק. כעת נדון בשאלה, האם ניתן לחייב את המעסיק לשלם על ה-100 ש"ח נזק שנגרם לעובד, כתוצאה מכך שהמשכורת נכנסה באיחור, והעובד נכנס למינוס? נראה שלא ניתן לחייב סכום זה, כי גם אם נחשיב את הנזק כגרמי, מדובר על טעות של המעסיק, כך שזהו גרמי בשוגג, ובגרמי בשוגג לדעת הש"ך לא מחייבים, (גם לדעת הרמב"ן לא מחייבים כי אין מעשה).

חוק הגנת השכר

בחוק הגנת השכר (סעיף 17) נאמר: מעסיק שעיכב את שכר העובד יותר מתשעה ימים מעבר לזמן שבו העובד היה אמור לקבל את שכרו (בסעיף 9 לחוק נאמר: עובד חודשי צריך לקבל את שכרו בתום חודש העבודה. כך שהלנת שכר מעבר לעשירי לחודש שלאחריו נחשבת לעבירה פלילית) - המעסיק ישלם לעובד את האפשרות הגבוהה ביותר: אפשרות ראשונה, המעסיק ישלם פיצויים בסך 5% מהשכר עבור השבוע הראשון של ההלנה, ולאחר מכן המעסיק ישלם - 10% מהשכר.

אפשרות שנייה, המעסיק ישלם על הפרשי הצמדה בכל הזמן שלא העביר שכר, וכן גם ישלם תוספת ריבית בסך 20% מהסכום שהולן כולל ההפרשה. המעסיק ישלם את האפשרות הגבוהה מבין השתיים.

במקרה כאן, המעסיק שילם את השכר באיחור של 4 שבועות. עבור השבוע הראשון הפיצוי הוא בסך 5% שזה 40 ש"ח, ועבור השלושה שבועות הנוספים מגיע לעובד פיצוי בסך 240 ש"ח. סך הכל מגיע לעובד פיצוי בסך 280 ש"ח.

בסעיף 17א נאמר: ניתן להגיש את התביעה רק בתוך 60 ימים מרגע קבלת השכר. לפי החוק לאחר שנה חלה התיישנות על הפיצויים. (ניתן לתובע רק את השכר אך לא את הפיצויים).

בסעיף 18 לחוק נאמר: "בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת - שולם במועדו".

התייחסות ההלכה לפיצויים

מעסיק שמעכב את שכר העובד נחשב ללווה החייב לעובד את שכרו, נמצא שאם המעסיק יוסיף לעובד עוד פיצויים יש בכך איסור ריבית דרבנן, ובמקרים בהם יש איסור ריבית - לא אומרים דינא דמלכותא דינא, כמבואר בדברי הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סימן ו): "דודאי לא נאמר שיהיה מותר להלוות לישראל משום דינא דמלכותא, דאם לא כן בטלתה כל התורה כולה בדינא דמלכותא".

האור זרוע (חלק ג פסקי בבא מציעא סימן קפא) הביא מעשה ברבי אליעזר מטול שעבד אצל ר' חזקיה, ולאחר שהמעסיק עיכב את שכרו של רבי אליעזר זמן רב, הוא תבע פיצוי על כך שיכל להשקיע כספים אלו ולהרוויח, אך בגלל העיכוב במתן השכר הוא הפסיד רווחים אלו.

אבי העזרי פסק, שהמעסיק חייב לשלם פיצויים לרבי אליעזר. ראבי"ה הוכיח זאת מדברי המשנה במסכת מכות בדף ג עמוד א מובא: עדים זוממים שהעידו על הלווה שמועד הפירעון הוא שלושים יום, ובאמת מועד הפירעון הוא עשר שנים - אומדים כמה היה מוכן אדם לשלם בכדי שיאריכו את מועד ההלוואה משלושים יום לעשר שנים, וסכום זה ייתן ללווה. מכאן שניתן לחייב פיצוי על כך שהמעסיק השאיר ברשותו את הכספים זמן ארוך, כי אין איסור ריבית בתשלום פיצוי בשכר עבודה. ראבי"ה בסופו של דבר עשה פשרה על  סכום הפיצוי. וכ"פ רבינו ירוחם (נתיב כט ח"ג).

אומנם האור זרוע (שם) חלק וסבר שיש בכך איסור ריבית. האור זרוע למד זאת מדברי המשנה והגמ' במסכת בבא מציעא דף סה עמוד א: מותר לתת הנחה לשוכר שמשלם מראש מחיר זול יותר, כגון משכיר שאומר לשוכר: אם תשלם לי מעכשיו את דמי השכירות עבור כל השנה - התשלום יהיה רק עשרה סלעים, אך אם תשלם כל חודש - התשלום יהיה שנים עשר סלעים.

אין בכך ריבית בגלל ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, כלומר זמן תשלום השכירות לא הגיע עד סוף שנה, (השוכר יתחייב לשלם למשכיר את דמי השכירות רק בסוף שנה), כך שהמחיר שנקבע לשוכר לשלם הוא שנים עשר סלעים בסוף שנה, ואם  השוכר ישלם בתחילת שנה הוא יקבל הוזלה על כך שהקדים את התשלום לפני הזמן, ולכן ישלם רק עשרה סלעים. כך שלא מדובר על שכר בגין הארכת זמן, אלא הנחה בגין הקדמת התשלום.

אומנם במקרה של שכר לעובד, היה כבר צריך לתת את השכר לעובד, הגיע זמן התשלום לעובד, והמעסיק עיכב את השכר ברשותו, ובגלל שהכספים היו אצלו, הוא משלם פיצוי לעובד וזה ריבית כדין "אגר נטר". האור זרוע העמיד את הגמ' במסכת מכות, שמדובר על מעות צדקה שמותר להלוותן בריבית. וכ"פ הגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ה סימן כא).

הבית יוסף (יורה דעה סימן קס) כתב: "ודבר פשוט הוא שאין לסמוך על דברי ה"ר אליעזר". (שיטת ראבי"ה). וכ"פ הדרכי משה (יורה דעה סימן קעו ס"ק ג). וכ"פ הש"ך (יורה דעה סימן קעו בס"ק ח): "אם כבר נתחייב לו השכירות, דהיינו שהגיע הזמן פרעון של סוף השנה, וממתין לו, ונותן לו דבר בהמתנת המעות - אסור. ומבואר כאן דאין חילוק בין מעות שכירות למעות הלואה, לעולם כל אגר נטר ליה - אסור".

אבל החתם סופר (חלק ו - ליקוטים סימן כו) פסק כדעת ראבי"ה: הטעם לאיסור ריבית הוא משום הפסוק "וחי אחיך עמך", כלומר המלווה מצווה לסייע ללווה ולהחיותו בכספי ההלוואה, כך שאסור למלווה לקחת ריבית ולגרום לו ההיפך מחי אחיך עמך.

אומנם במעסיק הציווי וחי אחיך עמך - חל דווקא עליו שהוא מצווה להחיות את העובד, ואסור לו לעכב ולהלין את שכרו, לכן אם עיכב את שכרו צריך לתת לעובד פיצויים(החתם סופר העיר, שדברי ר"א מתוך נכונים רק לשיטת רבי אלעזר, שדרש מהפסוק וחי אחיך עמך, שניתן להוציא את הריבית ע"י בית דין, (כמבואר במסכת בבא מציעא דף סב עמוד א), אומנם לדעת רבי יוחנן ריבית לא יוצאת בדיינים, והוא דורש את הפסוק לדין אחר ולא לריבית). החתם סופר סיים: "וסברת ר"א מטוך נכונה וישרה".

הב"ח (יורה דעה סימן קסא בס"ק ב) פסק: לא ניתן להוציא מיד מי שמחזיק בכסף, לכן אם העובד יתפוס את כספי הפיצוי מהמעסיק - הוא יוכל להשאיר את הכספים אצלו.

מהרשד"ם (יורה דעה סימן רכב) כתב: לא ניתן לכפות על המעסיק לשלם פיצוי על עיכוב בתשלום המשכורת, אך אם המעסיק ירצה לשלם פיצוי מרצונו - אין בכך משום איסור ריבית: "אף על גב שרבו החולקים עליו (ר"א מתוך), היינו מפני שמחייבו ליתן בדין, ועל זה פליגי עליה, ומ"מ אם הוא (המעסיק) בעצמו שלא בדרך תביעה היה רוצה ליתן כדי לפייס את חבירו - נראה בעיני דליכא איסור רבית".

למעשה, נראה שיש לבחון האם מדובר בעיכוב חוזר ונשנה ומתמשך שאז ניתן מדין פשרה לפסוק סכום קצוב וחד פעמי לפי שיקול דעתו של בית הדין. במקרה זה הפיצוי איננו ריבית אלא קנס חד פעמי מדין פשרה בהתחשב באורך הזמן בו השכר עוכב ובהתחשב בנסיבות העיכוב. (אך אין לחייב בקנס לפי הזמן שמצטבר כפי דרישת החוק, כי יש בכך איסור ריבית).

במקרה של עיכוב חוזר ומתמשך, מומלץ שהתשלום עבור הקנס יהיה בנפרד משאר השכר שמגיע לעובד, כך שיהיה ברור שתשלום זה נחשב לפיצוי חד פעמי ולא כחלק מהשכר.

לסיכום, במקרה כאן, מדובר על עיכוב חד פעמי שנגרם בגלל טעות, וקשה לחייב את המעסיק בפיצוי על מקרה חד פעמי זה.

החזרת הנזק

השואל כאן לא ביקש לקבל את הפיצויים הקבועים בחוק, אלא רק לקבל את החזר הנזק שנגרם לו (100 ש"ח), כתוצאה מהמינוס אליו הוא נכנס, בגלל העיכוב בתשלום השכר. מקרה זה קל יותר כי החזרת נזק לא כלולה בדיני ריבית, אלא בדיני נזיקין.

בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קעב) מובא:  מלמד ששכרו עוכב, ובגלל זה הוצרך ללוות בריבית מגויים - הנזק שייגרם לו נחשב לגרמא, וניתן לבקש את החזרת הנזק, כי החזרת הנזק לא נחשבת לריבית.

כך כתב שבט הלוי: "בנ"ד וכה"ג שאין המלמד מקבל שום הוספה, ואין רבית לא מצד הנותן ולא מצד המקבל אלא מחזיר לו דמי הנזק שקבל על עצמו, נהי דגרמי כנראה אינו, דהא אינו מוכרח ללוות דוקא ברבית גוי, והו"ל רק כעין גרמא בעלמא, מכ"מ הלה קבל זה על עצמו, בודאי יראה לדונו כהחזרת נזק ולא כרבית".

לעובד נגרם נזק בכך שהוא נכנס למינוס, ויש לדון האם הנזק נחשב כגרמא או כגרמי, אך גם אם נחשיב את הנזק כגרמי, מדובר על טעות כך שזהו גרמי בשוגג, ובגרמי בשוגג לדעת הש"ך בסימן שפו ס"ק ו לא מחייבים.

לדעת הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי בס"ק כא), חיוב גרמי איננו קנס אלא חיוב מדינא, לכן המזיק בגרמי חייב גם אם הזיק בשוגג. אך גם לרמב"ן החיוב יחול רק כאשר יש מעשה, במקרה כאן אין מעשה, לכן לא ניתן לחייב גם לפי שיטת הרמב"ן (שם בס"ק לח).

יתכן אולי גם לדון זאת כמו היזק שאינו ניכר, שלא חייבים עליו בשוגג, כאשר אין כוונה להזיק. כך כתב הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה ג): "המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס - פטור, שלא קנסו אלא המתכוין להזיק מדעתו". וכ"פ השולחן ערוך בסימן שפה סעיף א.