ההלכה היא דקדקנית מאד. מאות ספרים נכתבו לאורך הדורות לבירור פרטי הפרטים של הלכות מסוימות, מהתלמוד ועד פוסקי זמננו. לפעמים מתעוררת תחושה כאילו העיסוק הזה בפרטים הקטנים מעיק ומיותר.
לשם מה זה נחוץ? אנחנו מבינים את הרעיונות הגדולים שמאחורי המצוות, אבל למה צריך להיכנס לכל הפרטים הללו? אי אפשר להתחבר למסר של שבת, סוכה או תפילה גם בלי הדקדקנות הזו?
נשיב על כך משני היבטים.
ההיבט הפסיכולוגי
אפילו בלי להתייחס לתוכן של המצוות, עצם הדרישה להקפיד על כל פרט גורמת לאדם להתייחס אליהן בכובד ראש וברצינות, כראוי למצוותיו של הבורא יתברך. אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ומעשים הדורשים הקפדה ותשומת לב מרובה מחדירים באדם תחושה של חשיבות והכרה בערכם.
כך הרי נהוג גם במוסדות אנושיים שונים, כמו גינוני הכבוד של בית המלוכה באנגליה, הקפדה על הדרגות, העיטורים וההצדעות בטקסים צבאיים, לבוש מיוחד וכללים מסוימים באירועים אקדמאיים, בבתי המשפט וכן הלאה. ברור לכולם שכדי לגרום לאנשים לכבד מוסד, אירוע או מקצוע, אי אפשר להסתפק בהוראה כללית, אלא יש ליצור אווירה שמחדירה את התחושות הללו בלב - ואווירה כזו נוצרת באמצעות הקפדה על פרטים.
כך כתב הרב קוק: דקדוקי מצות, בדרך כלל, יש להם שני יסודות. האחד הוא, שאחד מהדברים העקרים שיוצא מפעולת קיום התורה והמצוה על האדם, הוא מה שמתעלה למעלה רוחנית רמה על ידי שהמעשים שהם נעשים בתור עבודה להשי"ת פועללים עליו להרשים בו תכונת הכרת כבוד אלהים. ו
התכונה המוסרית הזאת תקבע בכל שכלולה רק על ידי קיום דבר אלהים על ידי הזהירות המדוייקת מאד, שיראה בה יתרון בהנהגתה מאופן הזהירות הראוי לכל חק מסודר מכל נגיד ומצוה ומחוקק נימוס. על כן ראוי מאד לדייק תיבותיה ואותיותיה של תורה ולעשות המצות כפי המובן המדוייק ביותר.
ולהיפוך, אם נעזוב את עבודת הדיוק אז יהיה הרושם של עזיבה זו פועל הפעולה ההפכית ויועם אור של כבוד האלהים בלבבות, ותשקע מעלת האדם המוסרית בחומריות וגסות הרעיון עד מאד. (לנבוכי הדור פרק ט)
לא רק התחושה המתאימה תלויה בפרטים הקטנים, אלא במידה רבה גם עצם קיומן של המצוות. אחד מחוקי הטבע הוא האנטרופיה, לפיה ככל שחולף הזמן הולך ומתגבר אי-הסדר במערכת, אלא אם כן גורם כלשהו שומר על קיומו. כך גם בנוגע למצוות ומנהגים שונים: יש להם נטיה ללכת ולהתמסמס עם הזמן, כאשר אנשים מתחילים להקפיד עליהם פחות ופחות, עד שבסופו של דבר לא נשאר מהם כמעט דבר.
כך למשל יום העצמאות ויום ירושלים, שהתחילו כחגיגות ספונטניות מלוות במנהגים שונים, הלכו עם השנים והתרוקנו מתוכן, עד שכל מה שנשאר כיום מ"מנהגי יום העצמאות" הוא המנגלים וחידון התנ"ך, ואילו יום ירושלים הפך לנחלתו של הציבור הדתי-לאומי בלבד.
כשלא נותנים לאנשים מסגרת קונקרטית ומעשים מוגדרים, הרגשות הכלליים מתפוגגים ואינם מוצאים להם ביטוי. אילו למשל לא היתה התורה קובעת לפרטי פרטים את האסור והמותר בשבת, היתה השבת הופכת ללא יותר מיום חופשי מהעבודה, שרבים היו מנצלים לנסיעות, סידורים, השלמת הכנסה ועניינים אחרים - בדיוק כפי שקורה בציבור החילוני.
אילו לא היו פרטי פרטים הנוגעים למצוות סוכה, היו אנשים מסתפקים בתליית כמה ענפים וקישוטים במרפסת או בחצר, ותו לא. מהקיום המעשי של המצוות לא היה נשאר כמעט דבר, ובשלב הבא הוא היה נעלם לגמרי - שהרי אם זה כל מה שנשאר מהמצווה, לא ברור בשביל מה צריך אותה בכלל.
הירידה לפרטי הפרטים של ההלכה היא אפוא הערובה לכך שהמצוות אכן ימשיכו להתקיים לאורך הדורות, ושאנשים ימשיכו להתייחס אליהן בכובד ראש וברצינות.
השפעת המצוות
בדיחה ידועה מספרת על אדם ששלח לרב הודעת מייל, ובה שאל למה צריך להקפיד כל כך על כל פרטי המצוות, הרי לכאורה העיקר הכוונה. לאחר שחלף זמן רב ולא קיבל תשובה, ניגש אל הרב ושאל מדוע אינו עונה לו. השיב הרב: "דווקא שלחתי לך הודעה עם תשובה, אבל במקום לכתוב [email protected], כתבתי moshegross@gmailcom . הרי מה זה כל כך משנה אם מוסיפים נקודה כזו קטנה או לא? העיקר הכוונה!"...
טעמי המצוות נסתרים מאיתנו. איננו יודעים בדיוק מהי פעולתן והשפעתן בעולם הזה, כל שכן על עולמות עליונים ורוחניים למיניהם. אולם ידוע לנו מתחומים רבים עד כמה ההקפדה על כל פרט יכולה להיות קריטית וחיונית. שאלו מתכנת מחשבים למה יכולה לגרום שגיאה של ספרה אחת בשורת קוד, שאלו כימאי או רופא מה יכול לקרות אם נותנים לחולה כמה מיליגרמים עודפים של תרופה מסוימת, או שאלו מהנדס של נאס"א מה יקרה לחללית שבנו אותה "בערך" לפי ההוראות.
אמנם במקרים אלה התוצאות גלויות לעין, מה שאין כן במצוות, אך העובדה שאיננו רואים את השפעת המצוות אינה אומרת שהיא לא קיימת. אם משק כנפיו של פרפר ברגע מסוים ובמקום מסוים יכול לחולל סערה, אפשר רק לדמיין מה יכולות לחולל מצוות כאשר הן נעשות בצורת המדויקת, לפי הוראות ההלכה.
אמנם הכוונה היא חשובה, אבל ביהדות הדגש הוא לא רק על הכוונה אלא גם ובעיקר על המעשים; כך אומר המלאך למלך כוזר בפתיחת ספר הכוזרי, "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים". למעשה, חכמי הגמרא והפוסקים נחלקו בשאלה האם מצוות צריכות כוונה או לא, ולדעות מסוימות אפשר לצאת ידי חובת קיום המצוות אפילו בלי כוונה (אמנם להלכה הכריע השולחן ערוך שמצוות צריכות כוונה). גישה לפיה כוונת הלב יכולה לבוא על חשבון ההקפדה על הפרטים המעשיים, תואמת את השקפתה של הנצרות אבל לא את זו של היהדות.
וכך כתב ר' יהודה הלוי: אמר החבר: כן הוא כי הדברים המכינים לקבלת הרשמים האלוהיים ההם אינם בתחום ידיעת האדם ואי אפשר לו לאדם לשער כמותם ואיכותם, וגם לו ידע מהותם לא היה יודע זמניהם ומקומותם והרכביהם ואת דרך הכנתם, לכל זה יש צורך בידיעה אלוהית (...) והנה מי שהגיעתו ידיעה זו והוא מקיים על פיה בלב שלם את מצות האלהים לכל פרטיה ותנאיה, הוא המאמין.
אך מי שמשתדל להכין דברים לקראת קבלת הרשמים האלוהיים בחכמת אנוש בלבד על דרך ההקש והסברה, או לפי מה שימצא בספרי האצטגנינים על דרך הורדת הכוחות הרוחניים או על ידי עשיית הטלסמאות - הוא הכופר (...)
משל למה הדבר דומה, לסכל שחדר לתוך אוצר התרופות של רופא הידוע לכל בתרופותיו המועילות בשעה שהרופא איננו שם, ובראותו אנשים רבים צובאים על האוצר ההוא מתוך בקשת רפאות לנפשם התחיל מוציא אליהם תרופות מתוך הכלים אשר שם בלי כל ידיעה בטיב התרופות ובכמות מנה ומנה ראויה לאיש ואיש, ונמצא זה ממית אנשים באותן התרופות שיכלו להועילם. (הכוזרי חלק א, עט)
מן הראוי לציין שריה"ל הולך כאן לשיטתו, לפיה תכלית המצוות היא הורדת רשמים אלוהיים לארץ, כלומר השפעה רוחנית-מיסטית, שלשמה נדרש קיום מדוקדק של המצוות. הרמב"ם, לעומת זאת, ראה את תכלית המצוות בתיקון החברה והקניית מידות טובות ודעות נכונות. לדבריו, אין היגיון לחפש טעמים לפרטי המצוות ולשאול למה הם בדיוק כך ולא אחרת:
ודע כי החכמה חייבה, ואם תרצה אמור כי הצורך גרם, שיהו שם פרטים שאינן נתנים להטעמה, וכאילו הוא דבר נמנע בעצם המצווה שלא יהא בה דבר מן הסוג הזה. ואופן המניעה בכך, כי אמרך למה נעשה זה כבש ולא נעשה איל, אותה השאלה עצמה מתחייבת אלו נאמר איל במקום כבש, והרי יש הכרח במין כל שהוא.
וכן אמרך מדוע הן שבעה כבשים ולא נעשו שמונה, שכך היית שואל אלו נאמר שמונה או עשרה או עשרים, והרי יש הכרח באיזה מנין בהחלט (...) ואשר דברו בו תמיד הוא שהכל יש לו טעם, והטעם שנתברר לשלמה הוא תועלת אותה המצוה באופן כללי, ואין לחקור על פרטיהן. (מורה הנבוכים, חלק ג פרק כז, מהדורת קאפח)
כמובן, גם הרמב"ם מסכים שיש לקיים את המצוות תוך הקפדה על פרטיהן, כפי שממחיש חיבורו המונומנטלי משנה תורה. זאת משום שגם אם אין טעם לכל פרט ופרט, עדיין צריכה המצווה להתקיים בצורה מסוימת, ואלמלא הפרטים לא היתה המצווה יכולה להתקיים כלל, כפי שראינו לעיל.
אבל גם אם אנחנו מקבלים את גישתו לפיה תכלית המצוות היא השפעה על החברה ונפש האדם, ולא על עולמות עליונים, עדיין אפשר לומר שיש חשיבות עצמית לפרטים, משום שכיום יש יותר מודעות לכך שכל פרט קטן עשוי ליצור השפעות מתגלגלות מרחיקות לכת.
סיכום
ההקפדה על דקדוקי המצוות נחוצה הן מההיבט הפסיכולוגי, והן מצד תכליתן במציאות. מההיבט הפסיכולוגי, הקפדה זו מחדירה באדם יחס של יראת כבוד כלפי ה' ומצוותיו, ומובילה לכך שהמצוות אכן יישמרו לאורך זמן ולא יתמסמסו ויאבדו את צורתן.
מההיבט התכליתי, הרי שבין אם מטרת המצוות היא לתקן את האדם והחברה ובין אם היא להשפיע על עולמות עליונים, אפשר בקלות להבין כיצד לכל פרט קטן יכולות להיות השפעות מרחיקות לכת, ומדוע חשוב משום כך להקפיד עליהם.
המאמר באדיבות אתר "לדעת להאמין" של מכון "ידעיה" שעוסק ביצירת משנה סדורה ורלוונטית.