לתת מכל הלב

הנתינה מעומק הלב הייתה כל כך חשובה מלפניו יתברך, עד שהמשכן מעולם לא חרב, אלא שומר ונטמן.

הרב שמואל רסקין , ג' באדר תשע"ט

יהדות הרב שמואל רסקין
הרב שמואל רסקין
צילום: חב"ד קרן אור

תקופת השואה האיומה, עוד בוקר חורפי וקשה הפציע במחנה והיהודים קמו לעבודת הפרך, צעדו בשלג הכבד אל מחוץ למחנה לחטוב עצים. לאחד היהודים נפרם שרוך הנעל בדרך ונקרע. השומר הנאצי הארור זיהה את המצוקה, וצעק עליו: "איך אתה הולך ככה? תשרוך מיד את הנעליים". כשכמובן לא הצליח, הורה לו: "ככה לא הולכים - אם אין לך שרוך, תוריד את כל הנעל". לאחר כמה צעדים המשיכה ההתעללות: "רגל אחת עם נעל ורגל שניה בלי? זה לא לעניין, תוריד גם את הנעל השניה".

היהודי המסכן הלך בשלג בלי נעליים, הרגליים שלו קפאו ונדבקו לשלג שהחל לשרוף ולחתוך אותן עד זוב דם. לכל החברים כאב הלב, אבל מה יוכלו לעשות? הם סיימו את יום העבודה, וחזרו למחנה כשהיהודי פצוע ונאנק מכאבים איומים. באותו הצריף היה יהודי שלפני המלחמה הצליח להבריח יהלום, באמצעות כך שביקש מרופא להחביא אותו בתוך השיניים שלו. כשהגיעו למחנה הוא סבל מאוד מהקור, לקח חתיכת עץ, הוציא את היהלום מהשיניים ובאמצעותו שיחד שומר שייתן לו זוג נעליים. הנעליים שהביא השומר לא היו סתם זוג, אלא מגפיים חמות עם פרווה.

היהודי הזה ראה את חברו בלי נעליים סובל מאוד וזב דם. הוא קם ממקומו להעניק לו את הנעליים הישנות שהיו לו, אך לפתע משהו בו האיר. הוא לקח את זוג המגפיים החדשות עם הפרווה ונתן אותם לחבר. הוא הסתפק בנעליים הבלואות ובלבד שיהיה טוב לחברו הפצוע.

מעניק המגפיים שרד את המלחמה ולאחריה הגיע לארצות הברית, שם הצליח בעסקיו והתעשר. יום אחד קיבל חבילה מישראל, וכשפתח אותה הופתע לגלות: זוג מגפיים עם פרווה. הוא הבין מיד שחברו שרד אף הוא, ומיד פרץ בבכי. הוא בקש להזמין אותו אליו, ואת ההתרגשות הרבה במפגש בינהם אין צורך לתאר. לפני שנפרדו, הושיט המארח את המגפיים לחברו ואמר: "זה שלך, אני נשאר עם הנעליים הקרועות". הוא הצביע על ויטרינה יפה שעמדה בסלון, בינות לכלי הכסף המעוטרים עמדו בגאון הנעליים הקרועות, המרופטות והמאובקות מהמחנה.

בפרשתנו תורמים בני ישראל להקמת המשכן בפרץ של התנדבות טהורה. הם יכלו להסתפק בנחושת זולה, אך נתנו את אוצרות הזהב, הכסף והבדים היקרים. נשות ישראל לא הסתפקו בתכשיטים פשוטים ונתנו את היפים והאישיים ביותר שלהם. כשעורכים מגבית, הנטיה הטבעית היא להמתין ולראות "איך הולך" ולהצטרף כשהדברים מתקדמים, אך בני ישראל הקדימו מעצמם ונתנו עד שמשה נאלץ להוציא הודעה מיוחדת על עצירת איסוף התרומות!

הרגעים המיוחדים הללו היו חביבים בעיני ה' יותר מכל. לרוב, התורה מדייקת מאוד במילים ולא מאריכה במה שאינו נדרש, אך כאן התורה מאריכה ומתארת כל מעשה ומעשה, כמו שאדם מדבר על נושא שאהוב עליו במיוחד. הנתינה מעומק הלב הייתה כל כך חשובה מלפניו יתברך, עד שהמשכן מעולם לא חרב, אלא שומר ונטמן, כפי שנאמר במדרש "קשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבת ליבם". 

שבת שלום,
הרב שמואל רסקין
בית חב"ד קרן אור בודפשט