חזרה לערכי הליבה: יהדות

רק מתוך עומק היהדות תוכל מדינת ישראל להיות מכניסת אורחים, ואוהבת את הגר ואור לגויים.

יגאל כנען , ז' באדר תשע"ט

יגאל כנען
יגאל כנען
צילום: עצמי

כ"ח ה וְהֵם יִקְחוּ אֶת-הַזָּהָב, וְאֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, וְאֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  {פ}

כח,ו וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד: זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר--מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב.

צמד הפרשיות תרומה-תצווה מדבר על בניית המשכן ובגדי הכוהנים. שוב ושוב חוזר הציווי להשתמש בחומרי יקרים ובאבנים יקרות.

לכאורה, יש לתמוה על סדר הפעולות לבניית האומה: בהגיון פשוט ופרקטי יש להמיר את הזהב לכלי נשק, יש להשתמש בזהב למסחר ולחיזוק חומרי, שהרי לכאורה אין צורך לה' במקדש. אין צורך לה' בזהבם וכספם של בני אנוש, ויש  צרכים דחופים שהחיים מזמנים.

אך לא כך הדבר. הכתוב מלמדנו שיש חשיבות בקיום של מרכז רוחני, ושנית, יש לעשות זאת באופן שיהא מלא הוד והדר, כדי לבנות בלב בני האדם כבוד ויקר למרכז זה. מכאן הכול ילך ויזרום ממילא. גם הכיבוש, גם בניית יתר מוסדות האומה.

עולמנו הציבורי והחדשותי מלא בחסר. אין מספיק בטחון, אין מספיק ריבונות, אין שליטה לכל רוחב ארצנו, אין עונש מוות למחבלים, אין מספיק עידוד לחלוצי הארץ ולתוצרת הארץ...  גם כאן מתבקש לכאורה טיפול במתווה השכל הישר. יותר תקציב לביטחון, יותר לתקציב להתנחלות, לריבונות, יותר כסף לפריפריה, יותר סובסידיות לחקלאים... כמובן שזה נדרש, אבל יש משהו ששקול כנגד כל זאת: ההבנה שמדינת ישראל היא המדינה היהודית ובליבתה היהדות. משהו על אותו משקל של  "ראשית חכמה יראת ה'".

בלא ההבנה הזו נעשים צעדים הזויים ההורסים אותה. עידוד הקמת מדינת אויב, הבאת מסתננים, "איחוד משפחות" של ערבים, הגנה על לוחמי אויב, חוקי "שוויון", מוסר פרוגרסיבי המבטל את המשפחה, עידוד משפחות סוטות, הזויות ומפורקות, עידוד סמי הזיה. כולם עושים זאת בשם טובת החברה וטובת המדינה.

במצב פרוע זה יש שתי אפשריות לשלומי אמוני ישראל: להתפזר ולהקצות המוני כוחות לכיבוי כל דליקה בתורה, או פתרון איכותי אחד - חזרתה של מדינת ישראל אל היהדות. הפתרונות הפרטיים יזרמו מכאן והלאה באופן טבעי.

שני מכשולים עומדים בפנינו בדרך זו: המושג מדינת הלכה, והמושג סטטוס קוו.

הביטוי "מדינת הלכה" משמש קבוצות חילוניות כדי להלך אימים על הציבור, גם כאשר ברור לכולם כי כל מהלך הנוגע ליהדותה של המדינה מבוצע בהסכמה, כי אין אפשרות אחרת. בשם פחד זה הם ממליכים מדינת הלכה פרוגרסיבית, שאופייה וגזרותיה קשות.

מצד שני, צמד המילים הלטיניות "סטטוס קוו" (המצב הקיים) המבוזות תדיר ונצבעות בצבעי עסקנות, ו"סחיטה" ומפלגתיות, בעוד אשר הן מסמך הסכמות לתפארת בין מנהיגי הציבור הדתי והחילוני.

מעט מאד אנשים מכירים את העובדה כי המסמך הראשון בעל תוקף חוקתי במדינה היה מסמך ה"סטטוס קוו", ובאופן מפתיע מי שרצה בו ראשון היה בן גוריון, ולא הדתיים. סיפור הסטטוס קוו מתחיל לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר התחיל להיות ברור כי סופו של המנדט הבריטי וכינונה של המדינה מתקרבים, בן גוריון חשש כי תחזור המציאות של הצהרת בלפור, כאשר שתי קבוצות מהיהדות, המתבוללים והחרדים, ערערו על ההצהרה, וטענו כי הציונים אינם מייצגים אותם. לכן, ביקש להגיע להסכמה רחבה הנוגעת ליהדותה של המדינה, כדי שיהיה לו בסיס ייצוגי כלפי מוסדות העמים.

הסכמה זו נשחקת תדיר לא בשל רצון העם, אלא בשל רצונן של קבוצות קיצון להסיט את המדינה ממהותה.
ולכן עלינו לשמר הסכמה זו מכל משמר.

ובתמצית, יש לזכור שמדינת ישראל נועדה להיות בית לאומי לעם היהודי, והפתרונות הטובים לה הם אלה שיחזקו את היהודים - ולא את כל אזרחיה, והחוק הנחקק בה יהיה ברוח היהדות, וההסכמות העיקריות בה יהיו כפופות בעיקר להסכמה של הקבוצה היהודית באוכלוסייה, וכבוד וייקר יינתן לקודשי היהדות, וחזונה של היהדות על מדינה שהיא כיסא ה' בעולם.

רק מתוך עומק היהדות תוכל מדינת ישראל להיות מכניסת אורחים, ואוהבת את הגר ואור לגויים.
ויהי רצון כי חזון מדינתנו יתכנס סביב ערכי היהדות כפי ששנים עשר שבטי אבותינו הקיפו את המשכן.