נכספה וגם כלתה נפשי
נכספה וגם כלתה נפשי

פרשתנו מתחילה בפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל". בעל ספר 'הלקח והלבוב' מביא בשם החידושי הרי"ם זיע"א כי האותיות למעלה מ'ראש' הם 'שבת'.

היינו, אם מנשאים ומגביהים כל אות לאות שלמעלה ממנה, אז נעשה מתיבת 'ראש' תיבת 'שבת'.

בכל ימות השבוע קשה יותר לאדם השליטה על הגוף. לנפש הבהמית יש השפעה יתירה עליו, כשם שהבהמה הולכת כשראשה שווה עם הגוף ואינו שולט מלמעלה על האיברים שתחתיו. 

אבל, בבואה של שבת קודש יכולים בני ישראל לזקוף את ראשם- 'כי תשא את ראש'. בשבת יש לאדם תקומה, הוא נעשה שליט על עצמו, הראש שולט על הרגשי הלב ותאוות הגוף.

בכוח סגולת שבת, האדם מתרומם לדרגת 'מלך' ששולט על יצריו הגשמיים, כפי שמובא בזוהר הקדוש 'מלך' ראשי תיבות מ'וח ל'ב כ'בד, הפך 'למך' ל'ב מ'וח כ'בד.

פירוש, תואר מלך ראוי לזה שבוחר את החלטותיו על פי מוחו, ששם שוכנת הנשמה הטהורה. ומקיים את המובא בתפילה שלפני הנחת תפילין: "שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי, כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו".

הגמרא (שבת י, ע"ב) דורשת על הפסוק "כי אני ה' מקדשכם"- "אמר לו הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש לתנה לישראל, לך והודיעם".

רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א מפרש, שהמתנה של שבת היא הקדושה שנכנסת בתוך ליבות בני ישראל. שאף על פי שאין האדם מרגיש שום תוספת קדושה בשבת בקרב ליבו, ואף אינו מרגיש השפעת השבת על משך ימי החול, למרות כך, הודיע הקב"ה לכלל ישראל, כי האמת היא שהקב"ה מכניס קדושה בקרבנו בעצם זה שאנו שומרים את השבת.

וזו ההודעה 'לדעת כי אני ה' מקדשכם'- למרות שהאדם אינו מרגיש את שמחת ותענוג השבת מפני שחטאיו יצרו מסך המבדיל בינו לבין בוראו, אף על פי כן, מאהבת ה' את בניו, בוודאי בפנימיות הלב נכנסת קדושה גדולה ביום השבת.

כהמשך לדבריו של ר' צדוק, כותב 'השפת אמת' זיע"א (כי תשא תרמ"ח) על הפסוק בפרשתנו 'ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם': "צריך כל איש ישראל להאמין כי נמצא בו הקדושה בשבת קודש, הן רב הן מעט- 'כי קודש היא לכם', אפילו למי שאינו מרגיש הקדושה".

בליקוטי מוהר"ן (תורה לא) כותב רבנו הקדוש שעל ידי שאדם מוציא בפיו את הכיסופים והרצונות שלו לשבת קודש, ומתפלל ומבקש במתנת חינם מבוראו לזכות להרגיש ולחוות את רוממות גדולת השבת- 'אבא אני רוצה להרגיש מתיקות שבת קודש'!, על ידי כך הוא יוצר אצלו מציאות שבה הוא זוכה להיכנס לבית גנזיו של הקב"ה שהיא השבת.

ובלשונו הקדוש: "נכספה וגם כלתה נפשי, היינו מה שאני נכסף וכלה אחר ה' יתברך, מזה בעצמו נעשה נפשי. וזה שאמרו רבותינו ז"ל 'וינפש', וי אבדה נפש (גמ' ביצה טז, ע"א). היינו, שבתחילת השבת שצריך לקבל נפש יתרה, אנו זוכרים מאבדת הנפש בחול, ואומרים 'וינפש'- וי אבדה נפש, ומתחילין להתגעגע אחריה, ועל ידי זה בעצמו שאנו מתגעגעין אחר הנפש, מזה בעצמו נתהוה הנפש היתרה".

אנו נמצאים בימי הכנה לפורים, ימים של התרוממות והתעלות, וכדי שניקח אתנו את אורות היום הקדוש, עלינו לזכור את המסר שחז"ל לימדו את עם ישראל מסיפור המגילה "להודיע שכל קויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך".

אסתר ביקשה מהחכמים שבדורה 'כתבוני לדורות' (מגילה ז, ע"א), הכוונה היא לכל יהודי שבעולם, כשחס ושלום אם יפול לעומק הרע ייזכר בי, שלא התייאשתי ולא הרמתי ידיים, אלא יתחזק ויתאמץ בתפילה ובתחנונים לפני בוראו. שתמיד יבוא לפני אביו שבשמיים ויבטא בפיו את געגועיו ורצונותיו, כמה שהוא מתגעגע ונכסף אליו, שרוצה ומשתוקק להיות כרצונו הטוב, כי על ידי הוצאת הרצון מהפה בכוחו לברוא מציאות חדשה כנ"ל. 

רמז לכך כותב בעל 'הלקח והלבוב'- 'תשא' ראשי תיבות "א'דני ש'פתי ת'פתח". על ידי תפילה יש לאדם יכולת לזכות לקדושת שבת ולזכות לכל מעלה טובה בתורה וביראת שמיים.

אפילו השרוי בארציות והשקוע בתוך החומריות כמו הבהמה, יכול בכוח התפילה לשא ראשו לשמיים, להתרומם לחיי רוחניות, חיים של דבקות בבורא יתברך שמו. התפילה היא ביטוי לתקווה לטוב, כדברי הגמרא (ברכות לב ע"ב) "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".