פרשיות השבוע של ימים אלו עוסקות בהתגייסות לבנין המשכן במדבר. התלהבות אדירה בתרומות ובבניה. " וַיָּבֹ֕אוּ כָּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִיאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת יְקֹוָ֜ק לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ”.
בהמשך נכתב:
(ד) וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־הַ֣חֲכָמִ֔ים הָעֹשִׂ֕ים אֵ֖ת כָּל־מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ ... (ה) וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה ....(ו) וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא:
(ז) וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר: ס
אולם , בהמשך, בפרשת כי תשא, מצאנו כי במקביל לתרומה המנודבת ללא שיעור, קיימת גם חובת נתינה נוספת, קצובה במדוייק ונאכפת: "זֶ֣ה׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיקֹוָֽק: הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְקֹוָ֔ק לְכַפֵּ֖ר על נפשתיכם.
מצוה זו התחדשה כל שנה לשם קניית קרבנות הציבור השנתיים . מיוחד במצוה זו, שאין ממנה פטור. "חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה" מי שמתו אחיו מחמת מילה- אינו נימול. ישנה במשנה רשימה של פטורים מלעלות לרגל. אין פטורים ממחצית השקל.
והנה, באותו פרק זמן, מתרחש גם אירוע זה! : " וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה: " זאת בשעה שהאש בהר סיני עדיין בוערת!
א"ר אבא בר אחא "אין את יכול לעמוד על אופיה של אומה זו : נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין " תלמוד ירושלמי , שקלים.
לא בכדי מופיעה באורחות חיינו היראה אחרי האהבה. "לאהבה וליראה את שמך" "וישם בלבנו אהבתו ויראתו" (סידור התפילה) " והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה הענינים" (כוזרי)
אהבה ללא יראה עלולה להביא למעשה נדב ואביהוא, או פשוט, לדעוך. החומרה שבמחצית השקל, מרסנת את החטא העלול לבוא מההתלהבות שבנדבה.
התלהבות ללא מחויבות נמצאת בזמננו בענין ארץ ישראל. אין לשער את ההתלהבות אשר שררה כאן סביב הארץ ויישובה. כמה היא נמצאה בשירה.
הביטוי"אדמת מורשת" חזר ונשנה. "בחשאי עולים אחי על אדמת מורשת" . "בארץ המובטחת תקענו היתד". "לא סתם מקלט חיפשנו" "שלנו זאת היבשת העמק ההר והים". "מי לארץ מורשת דרכנו יחסום ויגדור".
ילד הייתי בשנות המנדט, ושירים אלו הושרו בפי כל. למדתי אותם בבית ההסתדרות הכללית.
בשנת תרצ"ב ! (1932) שורר נתן אלתרמן : "נבנה ארצנו ארץ מולדת כי לנו לנו ארץ זאת"
והנה מילים אלו, שהושרו אז גם על ידי גלויי ראש, בנוער העובד ובשומר הצעיר, מעוררות סלידה בימנו אלו. זו הייתה התלהבות לשעתה, ללא מחויבות לעתידה.
בזמן ההוא הייתה שמחה על כל הישג חקלאי מועט, ועל כל גידול ביישוב: " מלאו אסמינו בר ויקבינו יין, בתינו הומים מתינוקות". כך בתרצ"ג ! למרות שהמצב הביטחוני היה מעורער והחיים היו תלויים על בלימה.
היום, כשהארץ פורחת ומפותחת פי כמה מאשר אז- אין שמחה. יש הדואגים להנמיך את רוח העם.
פעם שוררו "ויקבינו יין" היום אם היקב בבנימין או בשומרון, מחמיצים אודותיו פנים.
דובר אז על ארץ ישראל כולה, מבלי מחשבה על ויתור עליה, למרות שהערבים היו אז מתנגדים לכל פעולה יישובית של יהודים בארץ.
מדוע פגה היום ההתלהבות, מדוע הויכוח על יהודה ושומרון כה משסע מחנות? התשובה לדעתי נעוצה בכך שרבים בעם סבורים, כי ההחלטה על כך נתונה בידם וכי הם רשאים להחליט על מסירת חלקים מן הארץ מסיבות "פרקטיות " או אידיאולוגיות.
חי פעם בארץ מנהיג פועלים, יצחק טבנקין. חבר עין חרוד. אומרים בשמו כי להצעת תכנית החלוקה, אמר בערך כך: "עלי לשאול את סבי שכבר איננו ואת נכדי שעוד לא נולד. אין לי רשות לקבל על דעת עצמי את התכנית הזו"
אגב, יש מייחסים את האמרה הזו לבן גוריון ולעוד כמה. אולם כיום, אין משקל רב למחויבות ההיסטורית ומכאן הלחץ לוויתורים. אלתרמן, איש מפא"י שורר: נבנה ארצנו ארץ מולדת, זה צו דמנו, זה צו הדורות" היום "צו הדורות" הוא ביטוי שמחוץ ל"תקינות הפוליטית".
יש להכיר ולזכור, כי גם בציבור הדתי הייתה חסרה חולית המחויבות. בשנות המנדט הבריטי ובראשית שנות המדינה, נסחפה גם הציונות הדתית בהתלהבות הכללית שאין עימה מחויבות על. לכן אחר מלחמת ששת הימים דובר על הזכות על הארץ ועל הצורך ב"מעשיות", וב"ציונות שפויה". מיעטו לדבר על החובה כלפי הארץ. מעיד אני עלי, חונכתי בבני עקיבא מגיל עשר. עברתי סימינריון הדרכה, ואף שרתתי כקומונר, מרכז סניף ומדריך של שבט בוגר. מחנה קיץ אחד כונה בשם "מחנה מתנחלים" בשנת תש"י! שני כונה מחנה "כובשי כנען".
חונכנו לאהבת הארץ ולהתיישבות, אך לא שמענו את המושג "מצוות יישוב ארץ ישראל". שמעתיו לראשונה רק מפי הרב צבי יהודה זצ”ל בבואי ללמוד בישיבת מרכז הרב. במלאת חמישים שנה לתנועת בני עקיבא, יצא ספר יובל. חיפשתי בו את המושג הזה, והוא מופיע שם לראשונה בשנת תשכ"ח!
ואכן, הטמעת המושג הזה בציונות הדתית ארכה שנות דור, ועלתה בעמל רב, אולם כל המסע ההתיישבותי ליהודה לגולן ולשומרון, הונע ברוח זו.
הציונות החילונית, הרואה בארץ "זכות" ואיננה מודעת לחובה, התירה לעצמה פשרות משמעותיות.
כשמנחם בגין דימה לכרות שלום עם המצרים, הוא מסר לידם את כל סיני, משה ארנס המנוח, התנגד לכך בכל תוקף. הוא דיבר על העומק האסטרטגי החיוני למדינה מוקפת אויבים. אולם, שניהם לא הביאו בחשבון, כי התחום המשתרע עד ואדי אל עריש, הינו ארץ ישראל לכל הדעות. לו החזקנוהו בידינו, לא היינו הורסים יישובים יהודים ומגלים משם את יושביהם. גם מצבנו אל מול עזה, היה טוב פי כמה מכפי שהינו היום.
מכאן הצורך החשוב בקיומה של מפלגה בעלת מחויבות אמונית הלכתית למצוות יישוב הארץ ולהחזקה בה. אין בליכוד אנשים הנושאים בעוז ובגאון את דבר הצו האלוקי. גם חובשי הכיפות ששם אינם מדגישים זאת מי שמאמין בהבטחה האלוקית ובמחויבות הנובעת ממנה, לא יוכל למסור את הדבר בידי מפלגות של בעלי הזכות וחסרי החובה.