הכרה בדתות אחרות – האמנם?

הרב אורי בצלאל פישר , כ"ו באדר תשע"ט

הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
צילום: עצמי

אני מעיין במאמריו של הרב ד"ר עידו פכטר (בעלון "שבתון") זמן מה, ואני שואל את עצמי מה יהיה הגבול ליציאה נגד ההלכה.

וכל פעם אני מתפלא מחדש. לאחרונה [הכרה בדתות אחרות, חלק ב'] הוא יצא נגד דברי הרמב"ם שכתב: "וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה". הוא כתב שדברי רש"י יותר קולעים אל פשט הגמרא. אם כן, מסברת עצמו בלי שום ראיה מוכחת, חלק ודחה את דברי הרמב"ם.

נמשיך בעיון בדבריו. רש"י סבר שיש איסור לנכרי לשבות אפילו שאינו עושה כך לשם חובה, אסורה להם מנוחה בעלמא. ועל כך המשיך הרב פכטר וכתב: "כיום, כמובן, כשכל העולם המערבי מנהיג ימי מנוחה שבועיים, לא היינו מעלים בדעתנו לאסור זאת עליו". לא מובן לי, מה הקשר בין הדברים? וכי משום שכך נוהגים, אז הדבר הותר להם?

אך, אין דבריו נגמרים בכך. הוא המשיך ומתוך סברת עצמו בלי שום ראיה ושום מקור הסיק שדברי ריש לקיש [שסבר שנכרי אסור לשבות] עומדים בניגוד לדברי ר' מאיר [שסבר שגוי שעסק בתורה נחשב ככהן גדול]. לדעתו, יש לקשר בין דברי ריש לקיש לדברי ר' יוחנן: שגוי שעוסק בתורה חייב במיתה. וכיון שר' מאיר חולק על דברי ר' יוחנן, הרי הוא חולק גם על דברי ריש לקיש.

והדברים תמוהים ביותר. שראשית דבריו עומדים בניגוד לדברי הגמרא שהעמידה את דברי ר' מאיר שלא חולקים על דברי ר' יוחנן. אלא, על כך הוא כתב: "התלמוד אמנם עושה אוקימתא לדבריו, אבל קשה להוציאם מפשטם". ואני לא מבין היכן התעוזה לחלוק על דברי הגמרא. אבל, נוסף על כך, הקישור שלו בין שתי המחלוקות אינה מוזכרת.  

כל האחרונים גם בתקופה האחרונה דנו בדברי ר' יוחנן ונקטו אותם כפסק הלכה מחייב. כך דנו הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יו"ד, ח"ב, סי' קלב; יו"ד, ח"ג, סי' צ), הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (שו"ת "שרידי אש", ח"ב, סי' צ) ועוד אחרונים רבים. והרב פכטר חולק על כל האחרונים הללו, בלי שום סמך. ואני טוען שיש גבול בפסיקה ההלכתית. וכאן אני רואה צורך למחות ולומר עד כאן.

ברצוני להעיד על מספר נקודות שמפריעות לי בדרך הפסיקה ההלכתית של הרב פכטר:

1. הפסיקה ההלכתית על פי סברות בלי שום סמך.

2. לחלוק על גדולי האחרונים.

3. הרגשתי שיש כאן קביעה קודם עיון בהלכה. כלומר, הרב פכטר קבע מכתחילה מה צריך להיות ההלכה ורק לאחר מכן הוא מחפש את הגושפנקא ההלכתית. הסיבה להרגשה זו היא משום שההסתמכות ההלכתית שלו על סברות עצמאיות שאינן חזקות כל כך, נראית מאולצת ביותר.

4. החיפוש למצוא את ההיתר ויתירה מכך לחפש את החידוש. אי אפשר לומר את הדברים שאמרו הרבנים דורי דורות, אלא צריך לחפש דבר מחודש שלא נאמר ולא יאמר.