מדינה יהודית איננה רק מדינת היהודים

הרב משה כהן , ג' באדר ב תשע"ט

הרב משה כהן
הרב משה כהן
צילום: עצמי

משחר הקמתה של מדינת ישראל הוגדרה המדינה במגילת העצמאות כמדינה יהודית (דמוקרטית נוסף אחר כך). משמעות הדבר היא שמלבד עצם היותה מהווה מקלט לכל יהודי המתקרא כך לפי הגדרה זו או אחרת היא גם מהווה מוקד מרכזי של מורשת ישראל לכלל העולם היהודי בתפוצות.

למעמד זה זכתה מדינת ישראל בגלל הציביון היהודי הבסיסי שהושתת בה בעת היווצרותה על ידי מועצת העם שהיו חברים בה שומרי תורה ומצוות וגם הרבה שאינם כאלה. הנחת העבודה היתה שישנם מספר סממנים יהודיים שעליהם נלחמו יהודים גם בשנות הגלות הארוכה ועליהם אין לוותר כאשר מקימים בית לעם היהודי כאן בארץ ישראל ולשם כך חוקקו מספר חוקים הקשורים לעולם הדת: נישואין, איסור חזיר, איסור חמץ, נסיעה בשבת ועוד.

מטרת החוקים הללו לא היתה כלל לגרום לכך שבהכרח כל יהודי באופן פרטי ישמור את המצוות הללו אלא שהמדינה שמייצגת אותו תצהיר על כך שאלו ערכי יסוד ומורשת ישראלית בת מאות דורות. זו החשיבות שיש בהצהרה זאת גם אם באופן מעשי היא עלולה ליצור מרדנות ואנטגוניזם מצד הפרטים היהודיים כלפי אותן מצוות.

מן המקורות עולה כי תפקיד הסנהדרין לא התמצה רק בניהול תיקים בענייני ממונות ואישות אלא היה להם נגיעה גם לכל התחום המדיני של האומה. המלך לפני יציאתו לקרב היה מתייעץ בסנהדרין  והם אלו שהיו ממליכים את המלך וכד'. הרב חיים דוד הלוי (בספרו דת ומדינה עמ' 40) מחלק את תקופת בית שני לשלוש תקופות: הראשונה עם שוב העם לארצו תחת שלטון פרס עת שהיתה לו אוטונומיה רוחנית ולא מדינית, אחר כך הגיע זמנה של מלכות בית חשמונאי שאז החלה התכתשות ביניהם. גם לאחר מכן אנשי כנסת הגדולה פעלו קשה כדי שהמלכות לא תעשה במדינה כבשלה אלא תשמע להוראות הסנהדרין באופן כללי.

ישנה דוגמא אחת בה היה מאבק בין ינאי המלך לסנהדרין (יט ע"א) שעבדו רצח את הנפש ורצו לדונו למיתה אולם כיון שמדובר בממונו של המלך קראו גם לו לעמוד על עבדו. הוא סרב לעמוד והתיישב למרות שמדובר היה בגמר דין. שמעון בן שטח דרש ממנו לעמוד והוא זלזל בדבריו.

שאלו המפרשים מדוע הוא לא מחל על כבודו הלוא ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול? הם משיבים שבאמת ראה שמעון בן שטח שהיה נשיא הסנהדרין שזו התגרות של המלך בסנהדרין ולכן התעקש שלא למחול על כבודו. כלומר, ברור שמבחינה עקרונית התורה רואה צורך הכרחי שהמדיניות של המדינה תהיה מוכתבת על ידי התורה והסנהדרין והדת תהיה חלק מהנהלת המדינה.

לאור זאת, ההנחה לפיה הדת צריכה להיפרד מהמדינה ולהפוך להיות נחלת הפרטים שגויה ביסודה. איננו בוחנים את הצורך בחקיקת החוקים הללו לפי ההצלחה שלהם בשמירת המצוות של הפרטים בישראל אלא מטרתם היא ליצור ציביון והצהרה כוללת שמדובר במדינה יהודית.

יתירה מכך, הטענה של פייגלין שאם הדבר יעמוד לבחירה הרי שתיווצר התעניינות חיובית ונהירה אל הדת במקום אנטיגוניזם אינה מוכרחת כלל. במצב בו הבערות בכל ענייני הדת היא כל כך גדולה וכל אחד יכול להפיץ תובנות של שטות במרשתת וכולם ינהרו אחר דבריו (כאותו המתמודד ברשימתו)- יקשה מאוד בעיני הרחוקים מן הדת להתוודע או לרצות להתוודע למהות המצוות והערכים הבסיסיים של עם ישראל.

בעת שתוסר ההגבלה והסנקציה החוקית לדבר גם לא ינסו להכיר זאת מקרוב לא באונס ולא ברצון וסופנו שחלק גדול מעם ישראל יאבד את מורשתו וירצה לחיות ככל הגויים. המחיר הזה הוא מאוד יקר ואין המדינה היהודית מסוגלת לשאת אותו.

גם קולות שנשמעים בנוגע להפרטת שירותי הדת בידי חברות פרטיות חוטאים לעניין כדוגמת דבריו של הרב חיים נבון. לטענתו, קהילות ובתי כנסת מתנהלות באופן וולנטרי ולכן מתפקדות ברמה יותר טובה. אולם דומה שהראיה אינה מן העניין.

בעוד בתי כנסת וניהול קהילה הינו דבר שהוא מאוד תלוי אופי הקהילה ואורחות חייה והתערבות בכך מסוגלת להעכיר את האווירה בקהילה. הרי שענייני הכשרות העירוב והמקווה הינם תלויים בהלכות מרובות שלא כל אחד בקיא בהן וגם דורשים תקציבים רחבים שישנו הכרח להגיע מהתקציב של המדינה ומבטאים בכך את האמירה כי מדובר במדינה יהודית.

גם אני איני מחזיק מסיסמאות ריקות מתוכן ומהצהרות חסרות תכלית אולם בנידון שירותי וחוקי הדת במדינת ישראל מדובר בסמלים הרוחניים של עם ישראל שאף שעזבנו את הגלות באופן פיסי עדיין תרבות הגויים הגלותית מכה בנו גם בארץ ושומה עלינו להעמיד יסוד איתן כנגדה ברמה הציבורית ולעבוד חינוכית ברמה הפרטית.