ערכו של סימן השאלה

הרב ברוך אפרתי , ה' באדר ב תשע"ט

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: עצמי

בשבתות הקרובות בהן נקרא בבית הכנסת את ספר ויקרא, נשמע עשרות פסוקים המתארים את חווית הקרבת הקרבן לד' בימי חול, שבתות וימים טובים, ולאחר חטאים וארועים שונים.

כאשר אנו מנסים להבין כיצד שחיטת כבש מקרבת את האדם לאלוהיו, והופכת אותו לאדם טוב יותר ומוסרי יותר, אנו נתקלים בבעיה.

בעידן המודרני, אנו ממעטים מאד מלעסוק בהכנת בעל החיים לאכילה.

לפני כחמישים שנה, עוד היו אימותנו קונות את העוף חי או שחוט, ועורכות אותו על השולחן, מנקות אותו, וממליחות אותו להכשרה. המגע הבלתי-אמצעי של האצבעות עם העור והדם בהכנת העוף, הריח הדק מן הדק של עוף שנשחט עוד היום ומומלח על כלי נטוי ומחורר, ניקור הבהמה מהחלב ומהגידים האסורים, היו דברים שבשגרה.  

אך כיום, אנו ניגשים למכולת וקונים בשר ארוז וסטרילי, עטוף נקי. אין לנו מגע עם בעל החיים אותו אנו אוכלים.

על כן, קשה לנו להבין כיצד שחיטה מביאה להתעלות רוחנית. עצם השחיטה והעיסוק בגוף הבהמה השעירה והמדממת, נתפס בעינינו כדבר בזוי ומלוכלך, המנוגד להומניות ולאינטלקט של האדם המודרני, וודאי לא כמעשה המקרב את האדם לד'.

מתח זה, בין ציווי התורה להקריב קרבן להשם לבין חווית השחיטה כדבר בזוי, הובילה את גדולי רבותינו בכל הדורות לבאר עבורנו כיצד זה שחיטת כבש מרוממת את מוסרו של האדם ומחברת אותו לאלוקיו.

הגדיל לעשות רבינו הרמב"ם, אשר פירש כי הקרבנות הם צורך לתת לעם את החוויה המעשית אליו הוא היה רגיל כעבודה דתית:

"כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש על-ידי שנדע אותו יתעלה ... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים.

כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו...

לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי, ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה', וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו.

הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: זֹבח לָאֱלֹהים יָחֳרָם; כי לא תִשתחוֶה לאל אחר. הוא ייחד כהנים לשֵרוּת המקדש ואמר: וכִהנו לי. התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים.

בעורמת-חסד אלוהית זאת הושׂג שנמחה זכר עבודה זרה והתבסס היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו. הנפשות לא נרתעו ולא חרדו מפני ביטול הפולחנים שהיו מורגלים אליהם ושלא הכירו פולחן זולתם". (מורה הנבוכים ח"ג פל"ב)

הרמב"ם מסביר כי עבודת הקרבנות באה בדיעבד, שכן העם היה במדריגה בה היה רגיל להקריב כעבודת האלילים, ועל כן ציווה רבש"ע להקריב לו בצורה דומה. לא כערך, אלא כהבנה את הצורך הפרימיטיבי של העם באותו זמן לעבוד את ד' באופן בוטה של שחיטה ושריפת בהמות.

אמנם, דברי הרמב"ם הללו קשים עבורנו להבנה.

שכן משמע מפסוקי התורה שפעולת ההקרבה אינה בדיעבד, אלא הקרבת קרבנות כדבר חשוב לכתחילה. לדוגמא, התורה מדייקת בפירוט הקרבנות, ומאריכה בעונש מי שמפגל את הקרבן. התורה מספרת על קרבנות עוד לפני היות ע"ז- ימי קין והבל, ומכאן שלא הע"ז היא הסיבה לקרבנות. דוד מלכנו מדגיש את הציפיה לעתיד של מקדש בו מקריבים קרבנות- 'אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים'.  האם גם אז נהיה עם נטיה אלילית?!

זאת ועוד, הרמב"ם עצמו פסק בספרו הגדול 'היד החזקה', את הקרבת הקרבנות כדבר מחייב גם במקדש השלישי, ולא סייג את המצווה לעבר הרחוק שבו היינו ברמה נמוכה לכאורה.

בעקבות דברים אלו ואחרים, הרמב"ן (ויקרא פ"א פסוק ט) חולק על דברי רבינו הרמב"ם, ומוכיח מהתורה שהקרבנות אינם צורך אלא ערך, לכתחילה. הרמב"ן נמנע מלתת הסבר אחר לבעיית ההתעלות בעקבות קרבן, אלא מודיע ללומד שבתורת הסוד יש בזה סיבה סודית וגדולה ורומז בעקיפין לכך למביני דבר. אולם ברור כי גם הרמב"ן מכיר במצוקה האנושית-יהודית להבין את הקרבן החי כעבודת האל, ומכאן מגיעה ההפניה שלו לתורת הרזים שבה מתבאר יסוד הקרבן המכפר.

מעניינת היא ראייתו העמוקה של מרן הרב קוק, אשר הסביר ששחיטת בעל החיים והקרבתו באה לרומם את כל חלקי האישיות שלנו, כולל החלק הבהמי שבאדם.

לרומם את המוסר הרוחני, לרומם את המחשבה האינטלקטואלית- זו אינה חוכמה  גדולה. זהו דבר הקיים בכל הדתות. אדרבה, דת המרוממת את חלקי הנפש האציליים כגון המחשבה והמוסר בלבד, וזונחת את קידוש החומריות האנושית, היא בעצם דת המוותרת על האפשרות לקדש את כל נתיבי החיים. אנו מכירים דת כזו שיסודה חסד רוחני ללא תיקון ועילוי הגוף ונטיותיו. אנו זוכרים היטב שבשל הפרעות שלה בנו במשך אלף שנים,  אמרנו 'אב הרחמים' גם בשבת מברכין ר"ח אייר.

גם בזמנים ובמקומות האפלים ביותר לאנושות, היו אנשים 'אינטלקטואלים ומוסריים', אשר שיתפו פעולה ואף נתנו גושפנקה מוסרית  לשחיתות, שכן המוסר של אישים אלו היה שעון על הצדדים הסטריליים באדם, על המוסר העדין, על האינטלקט בלבד, ולא על הצורך העמוק לרומם את האדם כולו על כל חלקי אישיותו, להכניס את רבש"ע ומוסרו גם לחייו הגשמיים ונטיותיו הבהמיות, ולהעלות אותם בדרך ארוכה אך אמיתית לתיקונם.

הנצרות לא ביקשה לתקן את האדם אלא לנתק את חלקיו הערכיים מאלו החייתים, ולהדחיק את החיה שבאדם.  לפיכך, את ההתפרצות הבהמית של הרג, את הדחף החייתי באדם, לא יכלה דת ומוסר מתחסדים שכאלו לעצור, שכן היא ויתרה על הנסיון להתמודד עם החיה שבאדם, ואף תמכה בזוועות מחוסר אפשרות להתמודד עם תופעות נוראות אלה.

לעומת גישה זו, באה היהדות בתורת הקרבנות שלה לחדש מוסר רחב ומקיף יותר-

הקרבן בא לומר שאנו מעלים ומקדשים את כל כוחות האדם, כולל אלו הבהמיים, וזהו חידושה של היהדות.

הדם, העור, תאוות אכילת הבשר, הדחף להקריב את החי עבור רבש"ע, כל אלה אינם אוייבי הקודש אלא הם טבעו של האדם, הזקוק גם הוא לעילוי ועידון. לא למלחמה בצד הבהמי אלא לקידוש הצד הזה (לאחר שמושלים בו היטב).

דוקא המקדש, אומר הראי"ה, המקום האינטלקטואלי בו יושבים חכמי הסנהדרין, בו נשמעים שיריו העדינים של דוד עלי נבל, דוקא מקדש זה, בא לקדש גם את הבשר. לא רק הרוח.  מעניין הדבר, שאת דבריו אלה תולה הרב גם בדעת הרמב"ם עצמו, שלא ביקש להסביר את הקרבן כדיעבד אלא כמצווה המיועדת לטפל בנטיה הבריאה והבסיסית בחיינו, שתמיד תהיה מעט פרימיטיבית. אותה עלינו לקדש, לכתחילה ולעד.

ברצוני לתת עוד טעם למצווה זו בעקבות דברי רבותינו.  

דוקא בעולם המודרני, העיסוק בקרבנות יכול לתת לנו רווח גדול מאד.

אנו רגילים להבין כל דבר בחיינו היצרניים המודרניים. התודעה האי מרכז ההויה שלנו.

הרופא מבין מהי הבעיה הרפואית, המתכנת מבין כיצד לתכנת את המחשב, המנהיג המדיני מבין כיצד לשפר את מצב המדינה, ההורים מבינים מה עובר על הילד.

כאן באה תורת הקרבנות ומחדשת לנו חידוש גדול-  לא את הכל אתה מבין.

אנו חיים בעולם בו למוסר יש קונוטציה ספציפית מאד של מודעות- 'אני מבין, משמע אני מוסרי', 'אני מבין, משמע אני קיים'. ה 'לא נודע' הוא מוקצה מחמת מיאוס, הוא מיסטי ואף רגשני. התרבות המודרנית בזה לסימן השאלה, ומקדשת את התודעה ואת ריבוי המידע.

כאן באה התורה ומחדשת לנו- הקרבת קרבן, יכולה לרומם אותך מבחינה רוחנית. כיצד? אנו כברואים איננו יודעים.

דע שאינך יודע את הכל!

דע שגם מה שנראה בזוי ומלוכלך מבחינה חיצונית, ובלתי מובן מבחינה אינטלקטואלית, לעיתים הוא הוא המוסר עצמו, ועליו העולם עומד. לא את הכל מבין המוח היקר שלנו. ישנו מוסר וחכמה אלהית מעל התודעה האנושית.

אנו אנשים אינטלקטואלים, אולם היותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש מביאה אותנו למסד עמוק יותר- הצד האינטלקטואלי אינו השורש, אלא התוצאה. האמונה בד', הענווה והקבלה של מצוותיו הבלתי מובנות- הן המסד עליו אנו עומדים, ומשם גם המוסר המובן צומח. המצוות השמעיות ובראשן הקרבנות מרוממות אותנו לפסגת סימן השאלה האנושי, המצריך נתינת אמון בריבון המצווה, בד' אלהי ישראל. על כן, הדברות שבין אדם למקום קודמות כשורש לדברות שבין אדם לחבירו הבאות אחריהן כתוצאה.

אם ישאל השואל, כיצד יתכן שחכמה שאינה מובנת, ומוסר שאינו מורגש, גבוהים יותר מחכמה ומוסר מובנים ומורגשים? תשובתו בצידו- בגוף האדם, המח והלב אינם מורגשים. אין שם תחושה. לעומת זאת, ביד וברגל, יש תחושתיות רבה. אדרבה, ככל שאיבר גשמי או רוחני הוא חיוני יותר, פנימי יותר, כך הוא פחות מובן ומורגש בחושים. וכן המוסר והחכמה האלוקית- דוקא החלקים המובנים והמורגשים במצפון המוסרי האנושי, הם החלקים המישניים, ביחס לחלקים השמעיים, האלוקיםם, של גזירה אלוקית.

העיסוק בסימן השאלה, ולא רק בסימני הקריאה, הוא ערך גדול, אשר דווקא מחוסר הבנתנו את עניין הקרבנות, אנו יכולים למנף אותו ככלי לצמיחה יום יומית.

אנו קרואים ע"י רבש"ע להקריב את שכלנו. הקרבן המודרני הוא קרבן השכל, האינטלקט, האמירה שאנו מוכנים לקבל את העובדה שגם מה שאיננו מבינים קיים, ולעיתים אף ערכי.

יתכן שאנו עוד נבין חלק מסימני השאלה בחיינו. יהי רצון שנצליח כמה שניתן.

אך עד אז, הבה ניקח את המבוכה הגורמת לאמונה, כערך לחיינו הודאיים והשכליים לא פעם יתר על המידה.